היום מתחיל באירגוניזציה של בוקר. אני על קצה החולצות. אין פרקטיקת כביסה. ה', חבר שהיה מספיק תגובתי להגיע אלי לקובה כשאמרתי לו "ה', אין דברים כאלה. בוא!" חושב מחוץ לקופסא ומציע לדבר עם בעלת הבית– שם-תואר בעייתי כללית, ובמיוחד בקובה; מה לעשות (מבוטא "וְ-מַלָשֹוֹת"), כל בעלי הבתים אליהם נחשפתי לבנים, אחד שחום מעט. לא ראיתי שחורים. כל מי שראיתי עובד בשירות בעל הבית הוא שחור, מעט היו שחומים, ואפילו לא לבן אחד. הם סוציו-קומוניסטים, כן? מביאים את הכובסת. היא מנפיקה חוות דעת מקצועית- 20 דקות של עמל כביסתי, 8 שעות ייבוש, אוטונומי, עצמוני. סוגר איתה מחיר, יאללה, לעבודה.
ה', גבר רציני, רגיש אמן. לא גדל על ספרי מטיילים- מחברות מטונפות במסעדות קוסקו, ארקיפה קוצ'במבה וכאלה, שנעלמו יחד עם ארידור אך השאירו טרמינולוגיה שיש לקחת בערבון מוגבל חוות דעת על אטרקציות מקומיות. מבחינתו אמירה ש"מקום רוחש סצינה מוסיקלית" הוא הבטחה לחוויה אמנותית, ולא ל-12 בארים שבחלקם שישה אנשים נדים ביגון לזמרת נוגה. בקיצור, האיש הטהור, נטול הציניות, חף משיפוטיות קרא שניקֶרו הוא כפר מרהיב לחופי הים הקאריבי.
הקפנדריה תאריך את הדרך להוואנה באיזה מאתיים קילומטראת, ובכבישים עוד פחות טובים. עלינו. לא ממהרים. העיקר הוא הדרך כמו שאמר ר. פירסיג, ההוא מזן ואמנות אחזקת האופנוע.
לי חשובה התנועה כמצע לעיקר שעליה. יעד זה או אחר – פחות.
מתייעץ עם בעל הבית על הדרך לניקרו. לתחילת המשפט האופטימי- 'מוי בלה קמינה', הוא מוסיף הסבר עתיר מלים על הדרך, שאינני מפענח ממנו דבר, מה שלא מונע ממני, כמובן, להניע את ראשי בנחרצות של בורים, או שהיה זה בורות של נחרצים- לא זוכר, אך היה זה האות הראשון לבאות.
צועדים לאוטו עם הכביסה הלחה. משלם לקצין הבטיחות- ההומלס ששמר על המכונית בלילה, שמראה לי שהאוטו האומלל, כלומר בשלב זה הוא רק מסכן, בהמשך יאומלל, מצוחצח כרשום בדיסטריקט בווארי ולא בפרובינציה קובנית. שטף אותו. אני צוחק. אולי שיעביר את מצבת-צי-רבע-תריסר-הדו-גלגליים של משפחת דיקמן גם טסט?
משלם לו את ה-2 וקצת $ המוסכמים. הוא פוער בטקסיות את המראה הימנית, מפסק ברשמיות את השמאלית, וכקצין בטיחות מיומן, מחווה לעבר הצמיג הימני קדמי שמוציא מעצמו את ניפחת אווירו באטיות נחושה. נפרד ממנו באמירה שיסדר לנו עמית איכותי ומחוייב למשימה כמוהו בערים הבאות. נוסעים לחפש תחנת דלק ואוויר.
בתחנת דלק אין דלק. קורה. אז שיהיה אוויר? לאחריה מוסך צביעה, יש אוויר. מתכווננים למשאבה. ה', יוצא לצלם ולהאכיל את דרקוניו. מנפח בעזרת אחד המכונאים שבודק לחץ אוויר.
אין תחנת דלק, שליש טנק, לא מתעקשים לחפש. טעות. ניהול משאבים לקוי.
נסיעה מרהיבה. לאורך הים. שתי מכוניות עברו מולנו. זהו. עוברים על מכשולים כבאמפרים מאיטי מהירות בשכונות ישראליות פריפריאליות, רק יותר גבוהים משני צדדים של גשרים. ההוריקן שבר שני גשרים באופן שנוצר וי דו-מימדי: V אנכי באמצע אורך הגשר, < אופקי לרוחבו. אמצע הגשר שבור כך שצידו הרחוק מהים גבוה והקרוב נמוך ונראה כמשפך. קיצור- שבר, אין תיקון, לא נכון לעבור. רמז שני.
ואני דוהר. הכבישים איך לומר, לא כבישים: או דרכים כבושות או בורות ואבנים בקשר קונצפטואלי. הדלק אוזל. ה', שעל התמלול, ממשיג 'מה יכול לקרות אם ייגרם נזק לקארטר.' כאשכנזי חסר אמונה חף מאינטליגנציה רגשית, להלן אחאחא"ר, לא ברור לי מה עלי לעשות עם המידע הנכנס: מימד צולב של ערך המהירות המושגת למול ערך הזהירות הנשאפת. פרקטית, האם לשמור על המהירות או לתייק את השגת ה' באינבוקס 'אמרתי לך' במקרה תקלה?
לאחר 70 ק"מ, על ריח הדלק, מגיעים לכפר. שם, חבויה בין העצים, במעלה הגבעה, תחנה דלק. מתדלק. ה' מצלם. שותים משהו. בחנות, אני מעיק תקשורתית, בספרדית, כן? על עובדת מטבח מקומית בנושא תפישותיה את הקריירה שלה, בעלה וילדיה ואפשרויות קידום חזויות, לאור השינויים התעסוקתיים הגלובליים. ממשיכים. ה' גוער בי על שמטיח בכל בעל אזניים את תפישותי הקפיטליסטיות נוסח המאה ה-י"ט, ואיזה עתיד נפלא מצפה לקובנים מיד עם השתחררותם מעול הבל נשימתם של פידל וראול המתנדפת לאיטה לקיצם.
רמז שלישי: הכביש מגיע לים. שני מטרים ממנו. מפקפקים אם אכן זו הדרך... ה' יוצא לצלם. מתקדם. שוקע בין חלוקי נחל, אין נחל, חלוקי ים, כמו באילת. א-קליינע ההין א-גרויסע האער, או כמו שאומר ידידי הנערץ 'קדימה אחורה ימינה שמאלה'- מתחפר, שוקע. הגלים המתנפצים מלחלחים את הפולקסווגן פולו האמפיבית ההולכת ומתמסכנת, נוסעת ונגרטת.
כחלק מההוכחות לקיומו של האל, רוכב אופנוע מגיח מהדרך השוממת. מוודאים איתו שזו הדרך. מאשר. עוזר לדחוף. מתחלצים. מולנו מגיח ג'יפ. חוסמים לו את הדרך. פקק תנועה. הוא עושה רוורס. רמז מה רמז, לא חוזרים 100 ק"מ.
ואני דוהר. קדימה. כנהג צעיר שחושב שישתלט על רכב ההורים. מתעלמים מרמז נוסף בדמות מתלול אבנים שמקרצף ברעש מחליא את קרקעית הרכב, המרכב, ואגן השמן. איזה כיף לבטא, שאסי, וקארטר, מרגיש כמו ג'ו קריידן, שבמבטא אמריקאי היה הסמכות, המצע, הידע, התרבות המשותפת, האודטה דנין של המוטוריקה הפרסונלית של נהגי ישראל בסבנטיז. מבקש לא לספור לי את הגירוד כרמז, כבר היינו 120 ק"מ מהיציאה. לא חוזרים.
בשתיים, בשתיים ושלושים, לא בגבעת התחמושת, 30 ק"מ מהעיר פילון, כשיכור בטוח ששולט במצב, רואה סיבוב. לא במיוחד מאיים, עפר. ראינו מסובבים ממנו. משום-מקום, לא זוכר אם האדמה פערה לפתע, בעצמה, בורות רחבים, או שהם היו במקומות אחרים ופשוט העתיקו את מיקומם ממש ובדיוק בעת שעברנו שם. בכל מקרה, נוצר מצב, מכלום, שבו לא ברור כמה, אך ברי שלא כל ארבעת הגלגלים אחזו מרחב אופקי כלשהו. ישנן סברות שרבע או פחות מהגלגלים שמרו אמונים והאחרים נפרדו מהקרקע. והכביש, כנכתב, לא סלול ואין אספלט, ללא אחיזה, ובום טראח, קרררחחחץ, מכה יבשה, ואחת רטובה.
שומע את גרסת ה' ל-'אוי ווי זמיר' של אמי, שהיתה בוחנת באותו מבע אימה זכור, עוד פעם יד- שמאל מדולדלת, כף-יד, מרפק, עצם הסירה, שבור. מין תמהיל בהלה כולל המכיל חשש לשלמות המכונית, גערה בי, צער על התפרעות הפריזורה, איום על נטישת סתימות שיניו את חוריהן, חרדה מההשלכות העתידיות הבלתי ידועות, וחמלה הוליסטית על עצמו.
לא להיבהל, הנהג שלנו חברה'מן. לא ייקח אותנו לתימן, אבל לחורי קובה- כן. במיומנות של מהמרים מתחילים משתלט על המכונית.
אז זהו, שלא. מתקדמים, שומעים צפצופיאדה, רואים הבהוביאדה. נעצרים, יוצאים מהאוטו, לסקירת מנהלים.
ואכן, הנבואה אולי ניתנה לשוטים, אבל הזהירות והאתראה לנבונים. שובל נוצץ של טפטופי שמן משתרך מאחורי המכונית, מקדים את ה- ffffffsst הבלתי נמנע של שפריץ שמן הנשפך בדיוק כאשר אנחנו עומדים לידו בדרמטיות של ריקון נוזל שחור מבעבע וניקווה מקארטר קרוע עם קצף זהוב כקְרֶמָת אספרסו איכותי. oooppst, שבכת הפלסטיק הגדולה מתחת לפנס הימני, בהיעדרותה, פערה חור מבוייש בחזית המכונית. בנוסף, להשלמת הפיאסקו, האוטו נטוי ימינה בתנוחה בלתי מחמיאה בשל היות צידו בשול, נשען על פאנצ'ר מגולגל, כסותם את הגולל על תנועתנו.
ה', בחזות האל הזועם, ואולי גם בחסותו, זועף, מודאג, מכורכם, תוהה איך יעדכן את דרקוניו בטוויסט העלילה שהתרחשה זה עתה. אני- החשש ממעשה קונדס שלא ברור מה השלכותיו עם הקטע, כמו שכשהוצאתי את שקית השתן למורה להיסטוריה – אדרנלין העליצות המהולה בחרדה, גואה. בשביל זה אנחנו בעצם פה, לא?
אומר לו, לי, כדי לשוות נופך שליטה לסיטואציה ש-נכנסים לנוהל חירום. מה זה בכלל נוהל חירום? שולף את חוזה שכירות המכונית. מנסה להתקשר, שומע את הגרסה הקובנית בספרדית ל- Hamispar shehiyagta eineno mehubar. Ana bdok et hamispar venaseh shenit meuhar yoter. ואז בגרסה האנגלית.
לאחר כמה ניסיונות מבין שהקליטה היא על הבקושי והבערך. צריך לחייג איזה שהוא איזור חיוג, שלא יודע מהו. מימד המעשיות הרדום מתעורר- חובש כובע.
לאחר מכן מעדכן את ה' שיש לחפש את שבכת הפלסטיק. גם צריך להיות יעיל, אז מנסה לחייג תוך כדי צעידת החזרה לכיוון התקרית לחפש. מה קרה? כולה ספרה נוספת, שביעית, תוספת של 10 אפשרויות, השמינית עוד 100, נקווה שלא נצטרך להגיע ל-1000. יש זמן. יש מים. הראש אולי לא, אבל הכובע במקומו.
לאחר כ- 100 מטר יש עיקול מרהיב. התשלום על הרהב – מעבר לו אין קליטה.
ממשיך ללכת. עושה הערכת מצב, כמו קיסינג'ר – רי-אססמנט:
- נשמטנו - בעצם לא נשמטנו, נקרענו, קרעתי אותנו, מהגריד.
- במישור התנועה – עומדים.
- הבטיחות – לא יודעים איך נחולץ.
- הזמן – לא יודעים מתי.
- הכסף – לא ברור כמה יעלה.
-
ההנאה – ההשלכות הפריפריאליות לא חזויות.
- לי- שמחה וששון,
- לה'- צער ויגון.
הולך, על פי זמן, בערך, כ- 3 ק"מ. לא נראה לי שעברנו כזה מרחק מפרוץ הדרמה. לא שבכת פלסטיק, לא נעליים וגם לא זברבירים.
עוברת משאית תכולה. טרום 1956, שנת ההסגר שמעבר לה לא יובאו רכבים אמריקאים לקובה. עושה לה בסימני מימיקה בינלאומית בקשת עצירה. נעצרת. פותח במונולוג לנהג מבוגר עם משקפי לוי אשכול: "מי קוצ', אל מאכינה, אסטה טודה פאקאקטע. אסטה פוסיבלה ייגה אייה, קון אוסטד?" ואז נותן קוועץ' לחץ נוסף על שלפוחית הרגש- "נססיטו, פור פאבור". נהגוס נעתרוס בניד ראשוס לחיוב.
עולה ל-מאחורה, מצטרף לנער עם בגדי מלח ודרגת עוגן צהוב בכותפות. המשאית נעה ואני אוחז את דופן העץ הימני. בהעדר בלורית, מחלפות שיער גבותי ונחירי מתבדרים להם ברוח. מדמה עצמי על ירכתי ספינתו של קולמבוס, כשחיוך הג'ריקן המפונצ'ר שלי מאיים לקרוע לי ת'פרצוף. צחוקים.
מנסח אסטרטגיה:
נוטלים את החפצים מהמכונית הננטשת לעיר הקרובה, לטיפול במצב. גובה הנזק הישיר- אובדן הפיקדון, $170. בקטנה.
מנסח טקטיקה- מה אומר לה', מה לנהגוס.
מגיעים לה'. הנהג עוצר, "אספרה פור פאבור" מבקש ממנו. פונה לה', וסח לו בביטחון של גנרלים שלא מחוייבים לדיון, שניקח איתנו את כל הדברים וניסע לעיר הקרובה.
אופס. ה' בכלל בסרט אחר, בסצינה אחרת בעמוד אחר של הסקריפט. אין לי לא דיביזיות ולא את ה'. אל חרון ונקם פותח בזעם "אל תיעלם לך ככה, הפלסטיק לא חשוב, אתה לא סופר אותי." מטיח בי, ואז משנה להוראות מעשיות "לך תביא עזרה ותעדכן, 8 ק"מ מפה יש מלון."
אני מתאבן. מתקפל מחשיפת אי-הנוחות שנגרמה, שאני גרמתי, לו.
לא לכך התכוונתי.
מבין שאין
עם מי לדבר, אנחנו מנהלים שתי חזיתות. מה חזיתות, מלחמות שונות.
עולה למשאית. מתקדמים. מייסר את עצמי על שביאסתי את ה', על שיחותיו עם עצמו והעצמת חרונו. מכיוון שכ- אחאחא"ר, די חלש בתחושות אשם, מפתח תחושה נוספת, חזקה אף יותר, אל מול התקלה: במקום לצמצם חזיתות, אני מרחיבן- בשל צער פגיעתי בה', במקום ללפות את הציוד ואת צווארונו של גנרל ה' המגנרל את המלחמה הקודמת, התאבנתי בהשאירי אותו על ציודנו במכונית במקום להיות כולנו יחד בחתירה לחוף מבטחים. תקלה. ו-זו, באמת חמורה, אף יותר, שכן התפצלנו. מכיר את המחוז הזה בי, כחלק מהתקלה, מאי-הנעימות האנושית, נכשל מלאתר את הכשל ההתנהלותי בזמן אמת אלא רק בדיעבד.
לאחר נסיעה של כ- 5 ק"מ, כניצול אניה טרופה הנישא על רפסודה מטלטלת הצופה בחוף עטור דקלים עתיר כובסות חשופות, רואה אנשים. לאחר 50 ק"מ בהם פגשנו רק זוג על אופניים, להם נדנו בהערצה על האתגר והקשיים הצפויים להם, נראים בני אנוש המאכלסים יישוב דליל. עוד כמה קילומטרים, מרחוק, רואה מלון על צלע הר, כ- 3ק"מ ממני.
כשמגיעים מול כביש הגישה אליו, יורד מהמשאית.
בעודי ממתין לרכב, מעיין בטלפון ומבחין שה' שלח סמס: "דיקמן, הפלסטיק שעף הוא בעייה שולית. חבל"ז. יש במלון במרחק 8 ק"מ. חזור למציאת פתרון. הזמן אוזל." לא צריך שמע או אותיות אדומות כדי לזהות את הטון.
בינתיים מתקרבים סוס, עגלה, עליה אבא, אמא וילד. עוצר אותם ומסביר שצריך טלפון. אלה, בנדיבותם, מורים לי לעלות.
אני על לא מעט- מאת, קילוגורמיי מטפס על העגלה בעלת זוג אחד של גלגלים, מאחור.
זו, העגלה, מחשבת להתהפך לאחור בהזקירה את היצול – הידעת שיצול זה מה שמחבר את הסוס לעגלה? – וגורמת לבהמה השדופה על ישבניה הגרומים ורגליה האחוריות הכמושות להתרומם כך שלסתותיה הצפודות נושקות לעפר שלפניה.
בצער, שמחה, השלמה, מציין לעצמי שהפיזיקה עובדת גם בחלק והמצב הזה של העולם.
ואני צוחק. בקול. כמו כשהבנשלי רואה לבד סיינפלד. אני נגנב! אני על סוס ועגלה, בפרקטיקה, לא בכרכרת תיירים ברחוב 59 בגדה הדרומית של הסנטראל הפארק, לא בטיול בהוואנה. במסע השרדות בקובה. הם לוקחים אותי 2 ק"מ לאחור, יורדים מהכביש ונכנסים כ- 100 מטר לתוך שביל לבית פרטי.
בבית משפחת הרננדז עושה את הטלפון הראשון. כן, איזור החיוג הוא 07. למשרד הראשי. לא הם לא יכולים להעביר אותי לשרות, עלי להתקשר שנית למספר שהיא תיתן לי. מתקשר. לא היא לא יכולה להעביר אותי לפרובינציה שאני נמצא בה, אבל תיתן את המספר. מתקשר בשלישית, שכן במספר שנתנה אין מענה, מבקש ממנה מספר אחר, ובמקביל שתתקשר אליהם ותחזור אלי. היא מסכימה. מתקשר ברביעית, תופס, אומרים שהם שיגיעו, מעביר את השיחה לכרכרן שיסביר היכן אנחנו נמצאים.
והכל בספרדית הכוללת חצי, גג תריסר, מלים, כן?
נשוך ניסיון, שולח לה' סמס: "יצרתי קשר ראשוני עם החברה. מתחיל תהליך איתור. אעדכן." ה' המעושת מחזיר לי שני מספרי טלפון שמצא, ומוסיף הוראות 'לגרור למלון, להמשיך לעדכן', וש'סוללתו מתרוקנת', עובדה נהירה לי, שכן בלילה הקודם לא הטעין.
מריה משקה אותי קפה, מעדיף מים– מתבייש לבקש. מתגמל כמשכורת שבועית של רופא מקומי. חוזר עם הרכב וסוסו לכביש.
מעדכן את ה'. זה משיב לי, מעושת, שב להתניותיו– "קיבלתי. ברר, אם אפשרי:
- הפרוצדורה הכוללת.
- קידום מקומי של הרכב והציוד למלון בהצלחה."
ה' עונה "יש לי זמן. נעלתי. לקחתי מחשב. הולך לחפש את הפלסטיק."
בינתיים, באמת מהר [וזו ה-הוכחה הסופית לקיומו של האל, בגרסתו החמלתית, מיטיבה, קתולית, המתחשבנת, מגיעים המכונאים. מסמס לה' "חזור, אני במכונית עם המכונאים."
חובר לה'. אותות הקלה על פניו. המכונאים החביבים בוחנים את המקרה. מבינים שלא יוכלו לפותרו במקום. אנחנו מעבירים את הציוד למכונית, הם מחליפים גלגל, קושרים בחבל את שתי המכוניות, וגוררים למוסך שירות דרכים כמה קילומטרים משם.
אני משתף בתמצית את ה' בקורותיי, הוא משיב בפירוט על תוכניתו האוטונומית לגרור את המכונית. את שיחת הפוסט-מורטם המלאה, בהבנה שבשתיקה דוחים.
ה' חוזר לעצמו. סופית. מצלם את הסיטואציה. אנחנו חזרה על הגריד.
נכנסים למוסך. מחוז הביורוקרטיה; מנהלים, פקידים, היררכיה, מכוניות ומכונאים. אלה מתגודדים סביב המכונית, דנים, ממשיגים. עבודה מתקנת, זו שלשמה נקראים מכונאים ומתנאים בסרבלים – זה (עוד) לא. המקום עטור מלל, המשגות, קונצפטים. כמו כל קובה: הוראות מצויירות על הקיר לטיפולי רכב תקופתיים, דיאגרמות של חשיבות העבודה, כמה סיסמאות פידל הבלתי נמנע, ואפילו טבלאות יעדים-מול-ביצוע. אני מאבחן שהם מאחורי המספרים וכדאי שיתנו מאמץ כולל, עכשיו, מיד, רצוי ומומלץ מול המכונית שלנו.
מעלה את רמת הלחץ, ובמילותי – לקרב להם בצה לברך. הם אומרים שהיום המכונית לא תתוקן. מרגיעים אותי, שנקבל חזרה יום עיכוב מחברת ההשכרה. אני מתמקח, האם זה כולל מלון וארוחות? הם נבעתים. כאילו – ממש לא.
רואה עב-בשר ללא מדים או סרבל, עם מכנסיים טובות, סייקו 5, סלולרי, ושפם. מייחס לו אחריות מיניסטריאלית לסיטואציה. מחליט לגייס אותו. פונה אליו, בהשראת אמי שבאמצע המאה הקודמת, באסף הרופא, באחת מתקריות השבר שלי פנתה לאחות ב- "יש לך ראש של מיניסטר" ופותח בגרסת המילניום החדש- "אוסטד מוצ'ו אינטליחנסיו" כרישא, וככזה הוא בטח מבין שאין לנו כל כוונה ואפשרות להישאר, ולכן ממשיך במבוקשי- הב נא לי במטוטא ממך את אחת מהגרוטאות שיש לך באורווה, כלומר מכוניות במוסך. הוא מסביר לי בסבלנות נחרצת שזה ממש אימפוסיבלה. ואני מבקש. מה יש לי להפסיד? את כבליי? הוא מרחיק את שפמו מהסיטואציה בשל שיחה לסלולרו. חוזר, כדי שאתן לו שוב את ה'מוצ'ו אינטליחנסיו', הוא צוחק, מחליק לי כאפה נעתרת ומעדכן לעלות לג'יפ גדול שיקח אותנו להחליף מכונית.
לא יודעים מה קדם למה, הביצה להחלטה להחליף לנו מכונית, או התרנגולת לגיוסו הרגשי, אבל אנחנו נלקחים למלון שלא ראיתי בדרך למלון אליו היו מועדות פני. ושניהם, כל המלונות האלה, יותר דומים לאכסניות שראיתי ברומניה לחוף הים השחור, שמיועדים לעובדי המדינה, חברי המפלגה מאשר לפלוצריאדה טוריסטית מוכרת.
שם, פקיד קשוח תובע לדעת מה קרה. עונה לו בשיטת הישראלי שב- 1984 הבעיר רפוחיה- צריף-עץ למטיילים בפארק בצ'ילה: כשנשאל איך קורה דבר כזה, פצח בשטף טענות של איך זה שבונים צריף רגיש לאש. אני פוצה במונולוג שבו אנחנו נוסעים בשובה ונחת לתומנו, בשום אופן לא טמטומנו, המכונית מתפנצ'רת, הקארטר נושק את הקרקע, ולאור זאת אנחנו תובעים, עכשיו, מיד ובדיעבד מכונית חליפית, גם אם היא קטנה יותר, אבל אז, נתבע את הפרש הכסף, מכיוון שאנחנו מחזירים רכב מלא דלק, את שווי המיכל, וגם כן, תוספת של יום בשל ביטול זמננו – כלומר של ה', הוא הרי קונסלטנט- זמנו נמדד בדולרים, זמני שלי, אני הראשון להודות – חסר ערך. לכן, אם לא ערך מנסה לשוות לו טעם.
הבחור שנותן לי להזיע בספרדית, גוער בנו איך אנחנו נוסעים בכזו דרך. ה' באצילות אפולוגטית שאינה מתנערת מאחריותנו לחירוב המכונית, מבהיר, שאף אחד לא עדכן אותנו שהדרך לא ראויה. וגם אם כן, רציתי להוסיף, לא הבנתי את ההסבר. אבל התביישתי לשאול.
הפקיד מתרצה להקצות לנו מכונית אלטוס 1100 קטנה. משלוש דרישותי ייענה לכך שירשום את מהלך העניינים בפירוט, כולל הפרשי טנק דלק של 10 ליטרים לטובת הפולו, אין בסמכותו להחזיר לנו על גירדוש [מה ההיפך מ'שידרוג', קיבינימט? שינמוך?] הרכב, ולא על אבדן הזמן.
בינתיים, אני מתיידד עם פקיד אחר שרוצה לתרגל אתי את האנגלית שלו, מצהיר על חיבתו לליאון יוריס והספר אקסודוס. אני מבטיח שאם הסיטואציה תגמר בטוב אשלח לו עותק. אני חייב לו. אז מסתבר שגם הקשוח יכול היה לבצע את השיחה באנגלית. הכעס והשליטה, זה הרי ידוע, גדולים יותר בשפת האם.
לא אכלנו צהריים, ה' מנסה לארגן אוכל מהמלון, סנדביצ'ים, משהו – אין עם מי לדבר עד ארוחת הערב.
מה חושבים לעצמנו הגרינגוס האלה, שאנחנו בבית הבראה בזכרון?
5 וחצי, אובדן של 3 שעות ונוחות רכב לטובת חלופי מעאפן, ווי אר היטינג דה רואד אגאין. בלי שאכלנו. ה' עם ארשת רצינית. אני צוחק. נוהג וצוחק. ההקלה המתוקה של אחיזת הגריד מחדש. כל אחד מלטף את פרודות האירוע כפי שהוא חווה מגזוזטראת תפישתו ואישיותו.
כביש הררי יפהפה. מגיעים לצומת ההחלטה האם לפנות לניקרו. כאמור, ה' רוצה לראות אותה, היא הרי מומלצת במדריך. אני, בהשפעת אירועי הצהריים לא מתנגד. נוסעים 12 קילומטר מהכביש, נחמד. מיותר. אוכלים במסעדה ארבע מנות אורז. חוזרים.
ב- 8 מגיעים לעיר מנזייו. מצאנו את המלון היחיד בעיר, זול ביותר. שואל את ה' המצוברח לעמדתו. מעדיפים להתקדם עוד 140 ק"מ – להיות ב- 10 בלאס טונאס. את שיחת הנקבות שלנו - יחסינו מ-אז-ל-כאן, רק נטול המעשיות הנשית, נשמור למחר.
בקושי מוצאים קאסה פרטיקולר. נוחתים על משפחה שנערכת לכבודנו, תולים את הכביסה בארון הבגדים, מכוונים אליה מאוורר בכינון ישיר, מחנים את המכונית בחנייה פרטית בתשלום אצל השכן – גם הוא צריך לגזור קופון ממתקפת זוג תיירים שלם, ששית התריסר, את לוס טונאס. עושים סיבוב בעיר, אוכלים רע ומיותר, ומתרסקים.
אוגוסט 2009
