18/10/2011
קרטחנה
אחרי כמעט שבוע בקרטחנה,
החדשות הרעות, הן שאכן זה הטיול האחרון.
במתכונת הזאת, לא נראה לי שיהיה.
מעט הגמישות אובדת.
או שיהיה אחד אחרי האחרון, או שאשנה קונספט.
טרום ואחרי הלג הראשון של הטיסה, לברצלונה, שימשתי כנושא כליה של טל ברקוביץ הדוגמנית; מבחין בטרמינל דמות קטנטנה עם חיוך קורן. נראתה לי קטנה, מנותחת וזקנה מדיי להיות דוגמנית. בטח בת של מישהו, משער. ההתנהלות שלה וציפייתה לסיוע כשל נסיכה. במטוס מאפסן ופורק לה את המכולה הוורודה שנושאת עימה. בטרמינל של ברצלונה מבררת לאן ממשיך- אולי באמת שקלה מועמדותי כקאדי, כנושא כלים? מספרת לי שבדרכה לעבודה לארבעה ימים צילום בפאלמה דה מיורקה ואני משיב שבדרכי לויה דולורוזה בקולומביה. כשנפרדנו הושיטה את ידה ועדכנה "טל, טל ברקוביץ". "רק הצלחות" השבתי.
נוחת בקרטחנה בחצות, אין עם מי לדבר בשעה זו על צ'יינג'.
נהגי המוניות שצובאים לא מכירים קמביו פתוח.
קבלתי פרטים על איזור האקשן- לגיטו.
לוקח טקסי, מורה לו לסוע לקאסה גולן. וזה מרגיש רע כמו שנשמע: גם אין שם מקום וגם זה אכסניה שהאושפיזין (סוכות, לא?) הם, איך לאמר, לא הטייפ.
חוזר לנהגוס, מחפשים מלונה אחרת שתיאות לנפק חדר במחיר סביר וגם להמיר $.
מכיוון
- שאני לבד, אם לא מחשיבים את טחוריי, תחלואיי ומכאוביי כידידים אהובים, אף שהם בני לוויה נאמנים,
- ומכיוון שבסיורי הלילי ראיתי מעט מה קורה- דומה למיאמי, לפנמה סיטי, שם עושים סמים ומקומיות בדירות להשכרה ב-וילות קאריביות וב-רבי קומות,
שחדות החלום של בני עשרימים מזהה בנייני יוקרה
בעוד שקהות ראייתי מאבחנת תחלודת תקלופת תזנוחת ובעיקר זילות,
אז כיביתי את ההמלצות ללגיטו והפעלתי את אלה של הלונלי פלאנט וצרכניו*.
**
מישהו שאתי בקורס, חיית מחשבים עתירת ידע טכנולוגי ואדמינסטרטיבי ניפק לי מידע מהמדריכים במשרד הטיולים בו עובד על גאנה, ש(גם) בהמלצתם המרתי את היעד לקרטחנה. הוא השוויץ, במתינות, שיש לו את כל הלונלי פלאנט בגרסת פי.די.אף.
מניח שתמצאו יותר עניין והרבה יותר שימוש בכרכי רש"י, אבל יש מי שלגביו זה אוצר- רפרנס.
לאחר שהתמוגג על הערכתי לשווי המטמון, שלחתי לו מייל שישלח לי בבקשה את ההעתקים של המדינות הגובלות בקולומביה, והוספתי שמסתפק בבבקשה על מדינות אלה ולמעשה אני מתבייש להתחנזר ולבקש את העתקי כל מה שיש לו.
הוא שעד אז השיב מיידית לכל מייל, נדם.
מניח שאם אשאל אותו למה לא שלח יתלה את הדמם (ד 'מ' סגולות) בבגידת הטכנולוגיה.
יכול להיות, שכמו כמה ממכרי, גם מבחינתו, מנוד ראש, משיכת כתייף או שתיקה אילמת כמוה כתשובה רהוטה מנוסחת היטב?
ו-האם יש מצב, שיתלה את תמיהתי ל(אי)המענה בחוסר רגישותי לעומק ההוליסטי-אמוציו-אינטלקטואלי של תשובתו?
למחרת עברתי ל(ג)הטסמני, ממש מחוץ לחומות הפנימיות של העיר העתיקה.
העיר הקולוניאלית מוקפת חומה עם כבישים מרוצפים בנתיב בודד חד-כיווני, מלאה קתדרלות, פלאזות ורוכלים,
רק ש-חיה, נושמת, מעודכנת, כלומר לא משומרת או תיירותית מלאכותית,
אוניברסיטאות, קולג'ים, מוזיאונים ובתי קפה.
בעיר העתיקה לא רואה ישראלים. יכול להיות שמבחינתם קרטחנה זה לגיטו.
מבין למה מתפעלים מהעיר: יש שם התרחשות מלאה בכל הרבדים שמרוכזים במרחק הליכה.
(ג)הטסמני, בתוך החומה החיצונית, האיזור היותר מסוכן, אוכלוסייה ענייה, עדיין בתי מלאכה, זה איפה שהמוצ'ילרים ומקומות הבילוי הטרנדיים של המקומיים, בארים, סצינה מוזיקלית של הופעת מקומיות ונרקומניות ברחוב. כמו פלורנטין, בניינטיז, שלב תחילת החזון.
משוטט כמו כלב שוטה ועזוב בסמטאות הצרות, שמייח כמו סטלה בראותה את איריס:
בלילות ב'הליכה מנהלתית'- יעני אני גרינגו, לבד, מוצף בכסף, הכתפיים משוכות לאחור, והחזה נוגע בסנטר, במקום שאני אפחד מהם, שהם יפחדו ממני. בינתיים הטקטיקה עובדת, כמו האזעקה בבית הוריי- נתנה להם ביטחון אבל לא נבדקה בפועל.
רואה אנשים מתגודדים, יושבים בחוץ על כסאות פלסטיק מבריקים מזיעה, נשים בגופיות, גברים ללא, רוקדים לקול רמקולים ענקיים מוזיקה קאריבית, ולהקות שכונתיות מתחלפות על הרמפה שלפני קתדרלת סנטה משהו המקומית.
איתרתי בשכונה מסעדה מדליקה אוף דה מיין רואד. מדבר עם בעלת הבית. המסעדה נפתחה ביום שנכנסתי אליה לראשונה. אבא שלה, פסל ברזל, קישט את המסעדה והפלאזה שלירכתיו שוכנת ביצירותיו. מקסים.
בתור ישבן בתי קפה, שיושב – לא יכול להגיד לפרנסתו אבל כן למחייתו - במוסדות כאלה לרוב, נותן לבעלת הבית ייעוץ אסטרטגי. התשלום – משתין לה שם כל פעם שבסביבה וצריך.
ועל זה אמר צ'רלס ברונפמן מסיגראם- עצה שווה כמה ששילמת עבורה.
מדי פעם, דווקא נשים, מזמינות אותי להצטרף. טרם החלטתי אם זו האומללות שאני משדר, המצוקה שהן קולטות, או שחמלה קאתולית מולאטית מחפשת ערוץ על מי להשתפרץ, או, שבדיוק טיה מאריה התאלמנה מחסוס והן רואות בי פוטנציאל להזרים דם חדש לפאמיליה.
בכל מקרה, אני מסרב, מקווה שבנימוס.
לאור העובדה שאני מאבד את זה- פעם הייתי יכול לפגוש בהוסטל כמה מוצ'ילרים ולמחרת לקחת אותם לפעילות,
עושה את האדפטציות הנדרשות, מתיידד עם תיירים עמיתים ומקומיים.
רכשתי עוד רבע תריסר שלם של מלים בספרדית על התריסר שכבר יש לי.
עם זאת, גם יכולת קליטת השפה המוגבלת שלי מלכתחילה, מתחרבנת, והשימוש בקיים לא משתפר.
את המעט שיש, מצליח לשבש, בוודאי עם משיט הסירונת שלקח אותי לפלאיה-בלאנקה שאיתו אני מתאם איסוף: "סניור, יו אקי א לה טרז אי קיניינטוס" נואם לו.
אז זה שפועל במשפט זה לא הכרחי אם המסר ברור זה ידוע, וגם שבשימוש במילות קישור בלועזית מעולם לא הייתי חזק,
אבל כדי שהתכנית תתבצע, כדאי להגיד 'שלוש חמש עשרה' ולא 'שלוש חמש מאות'. כאמור, מאבד גם את המעט שיש.
מאידך, שואל את האדמירל למרחק מהיעד שלנו, משיב 38 ק"מ. כמה זה לנקודה בדרך, שאותה עושה יום יום לפחות פעם אחת ב- 40 שנה האחרונות – אין לו מושג.
אם לא הבת שלי שעוד תצטרך, הייתי נותן את המוצ'ילה הגדולה- לא צריך אותה.
קניתי סבון כביסה משתמש במכנסי וחולצות ההיי טק, בבוקר הם יבשים כמו (- עולים לי כמה דוגמאות אבל גם לא רוצה להעליב, וגם לא כולם מכירים את כולם, אז משאיר לקורא להשלים דמות מייבשת, במיוחד מבחינתו.)
אוקטובר. החודש הכי גשום בשנה. החודש הכי פחות נכון להיות פה, ועדיין שוקק זרים. ממוצע 250 מ"מ גשם.
כשמטפטף, זה 'גשם יבש'. לא מורגש.
כשיורד זה משהו לא מוכר. גבריאל גרסיה מרקס במאה שנים של בדידות כתב על מטחי הגשם באיזור. זה כמו לחיות בתוך אקווריום. אין דברים כאלה. לא בכמות, לא בעוצמה, לא במשך ולא ביכולת של מערכות הניקוז להכיל.
מזיע ודביק פה. וכולם נוגעים בכולם כל הזמן.
מדהים לראות כמה השיניים לבנות שלמות ומיושרות לרוב האנשים. זה בולט. אצל האנדלים והיפנים זה לא כך.
אבל הישבן, זה המלך פה: הישבנים הקאריביים זה איבר שלא מוכר בספרי האנטומיה שאני מכיר:
זה לא תחת, זה דאחת! אלה אחוריים עצמאיים שנושאים באצילות נדיבותם את יתרת הגוף.
הצייר פרננדו בוטרו זכה לתהילת עולם בתעדו את מבנה הגוף.
לא במקרה כריסטינה אגילרה שעשתה קריירה לטינית על תחת מפואר נתחה אותו פלסטית לשימור והפחת חיים בסטרוקטורה הנרפית בהרמת קימוריים, כמו שפרס הרים עפעפיים. כל אחד עם האברים החשובים לו. בתרבות הזו, זה האיבר החשוב! הרוחב אולי מעט גדול יותר מישבנים סטנדרטיים, אבל הבולטות, העומק, הנפח, זה השוס. העגלוליות, החוצפה, האישיות, הביטוי, הנוכחות, הדרמה זה הערך המוסף.
החדשות הטובות- לא ניסיתי שום אבקה, לא כזו שהוזהרתי שלא נמצאת בספר הרוקחים, ולא בספר החוקים.
והרעות- אף אחד לא הציע לי.
אבל כבר עצרו אותי פעמיים באוטובוס בחיפוש אחריהם.
אז המקום שמייח, האנשים ידידותיים ביותר, ובינתיים, עדיין פה, מפעיל לחץ איימים על הגרמניה שמכינה לי כל יום ארוחת בוקר שתשכיר לי את האופנוע שלה לכמה ימים. בשלב זה היא עומדת בסירובה. נראה.
כותב את המייל אחרי הופעה ב'קפה הוואנה' שב(ג)הסטמני בבאר שלמעשה סגור. מעט אנשים:
- שלושה איטלקים מקועקים ומפורסנגים מכף רגל ועד ראש, כולל(!) (הם רק בשורטץ) בסכמת צבע קעקועים של כחול, ארגמן, ירוק צהוב וכסף בוהק של עגילים וטבעות פירסינג, נראים כמו ציור מסורתי של הבתולה תלוי בחנות מפתחות בנפולי, רוקדים טראנס ומתופפים במרץ על השולחנות, סטייל מיומנה (יכול להיות שתדלקו בשוקו יוטבתה? שיזהרו, יחד עם המשקאות שהם לא חדלים להערות לקרבם עוד יחטפו לי, חמודים כאלה, צרבת.)
- זוג, היא שמנה אוביז, את פניו אינני רואה הן טמונות במשמניה חופרים האחת לשני בסתימות ובחזיה,
- אידיוט שמנסה לעשות גשר לאחור ונופל על הראש,
- יצאנית כמושה הכמהה לקפה קון לצ'ה רק בלי הקפה, מאחד האיטלקים ואיך שנראית יש סיכוי שתראה לברלוסקוני את תמיסת הצבע לשיער לפני שתראה למי מהם את הטאטו שעל התחת,
- הבאר מן והמלצרית.
- וכמובן, המחשב, ידידי הטוב, ואני שמתמזגים בסצינה כמו שוקו יוטבתה ברום (מבוטא 'רון') ששואבים האיטליאנוס.
כבר 1:00. חושב להפיג את תעוקת בדידותי ולפצוח בידידות אמיצה להמשך הלילה. מתכנן לעצור את פיזוזי המחוללים האיטלקיים בסיפור היסטורי מסעיר שהאוטו הראשון שהיה לי היה פיאט 850 מודל 71' ונתתי סיבוב לאלי מנו, ואחר כך סט אוטוביאנקיס, ושהיתה לי וספה ושאריק קנה פיאט 500, שחור, מטאלי. אבל הם לא מדברים אנגלית, והספרדית שלי אולי לא תספיק, אז משנה, בצער, את הטקסט בתסריט ואציע למשעשע שבהם 1000 פזו (= 2 שח) לסיגריה.
נ.ב.1: פעם נוספת מסתבר, שבעולם עתיר קומודיטיס, שהכישורים הם אובר רייטד והיוזמה, התעוזה והנחישות הם הפקטור הנשאף: הזונה הצפודה אכן זכתה ללגום את קרמת האיטלקי, אלא אם העובדה שהסתגרו יחד בתא השירותים היחיד, היתה רק למטרת מניעת דיסקרימינציה ולהראות גם לה את שתי העיניים שמקועקעות לו על כל אחור, ומשוות לעכוזו מראה של פני ג'פטו. הוא הראה לי. אולי גם לה.
נ.ב.2: היום בצהריים כשאני מנסה לתת צ'אנס נוסף ללגיטו הולך ברחוב משני, ובום, נכנס לתוך שניים מהאיטלקים של אתמול. מתחבקים וממשיכים יחד: נסתרות הן דרכי האלוהים. ישנה איזה דינמיות מסתורית שמפגישה מאורעות ללא קשר ביניהם.
אין תוכנית. כל יום מתכנן את הלמחרת. מחר אולי אתחפף צפונה.
אין מצלמה. טיול אחר. מראות לפנים, חוויות לראש.
אבל הנה מצאתי תמונה שלי :-|
מבין בני החייל, הגיבורים האמיצים, קייטני החופש, טיילי המעש אבירי הפוטנציאל,
מי שהגיע עד לכאן, שיודיע ויקבל את המייל הבא, אם יהיה.
ומי שלא, לו לכל הקוראים, לבית ישראל,
בברכת חג שמייח וכשר,
טובה סוכה רעועה במולדת מקתדרלה מפוארת בניכר, (גם אם בקאריביים),
ועל אחת כמה ו-כמה הבית במצפה הילה על תא כלא מסריח ברצועה.
החדשות הרעות, הן שאכן זה הטיול האחרון.
במתכונת הזאת, לא נראה לי שיהיה.
מעט הגמישות אובדת.
או שיהיה אחד אחרי האחרון, או שאשנה קונספט.
טרום ואחרי הלג הראשון של הטיסה, לברצלונה, שימשתי כנושא כליה של טל ברקוביץ הדוגמנית; מבחין בטרמינל דמות קטנטנה עם חיוך קורן. נראתה לי קטנה, מנותחת וזקנה מדיי להיות דוגמנית. בטח בת של מישהו, משער. ההתנהלות שלה וציפייתה לסיוע כשל נסיכה. במטוס מאפסן ופורק לה את המכולה הוורודה שנושאת עימה. בטרמינל של ברצלונה מבררת לאן ממשיך- אולי באמת שקלה מועמדותי כקאדי, כנושא כלים? מספרת לי שבדרכה לעבודה לארבעה ימים צילום בפאלמה דה מיורקה ואני משיב שבדרכי לויה דולורוזה בקולומביה. כשנפרדנו הושיטה את ידה ועדכנה "טל, טל ברקוביץ". "רק הצלחות" השבתי.
נוחת בקרטחנה בחצות, אין עם מי לדבר בשעה זו על צ'יינג'.
נהגי המוניות שצובאים לא מכירים קמביו פתוח.
קבלתי פרטים על איזור האקשן- לגיטו.
לוקח טקסי, מורה לו לסוע לקאסה גולן. וזה מרגיש רע כמו שנשמע: גם אין שם מקום וגם זה אכסניה שהאושפיזין (סוכות, לא?) הם, איך לאמר, לא הטייפ.
חוזר לנהגוס, מחפשים מלונה אחרת שתיאות לנפק חדר במחיר סביר וגם להמיר $.
מכיוון
- שאני לבד, אם לא מחשיבים את טחוריי, תחלואיי ומכאוביי כידידים אהובים, אף שהם בני לוויה נאמנים,
- ומכיוון שבסיורי הלילי ראיתי מעט מה קורה- דומה למיאמי, לפנמה סיטי, שם עושים סמים ומקומיות בדירות להשכרה ב-וילות קאריביות וב-רבי קומות,
שחדות החלום של בני עשרימים מזהה בנייני יוקרה
בעוד שקהות ראייתי מאבחנת תחלודת תקלופת תזנוחת ובעיקר זילות,
אז כיביתי את ההמלצות ללגיטו והפעלתי את אלה של הלונלי פלאנט וצרכניו*.
**
מישהו שאתי בקורס, חיית מחשבים עתירת ידע טכנולוגי ואדמינסטרטיבי ניפק לי מידע מהמדריכים במשרד הטיולים בו עובד על גאנה, ש(גם) בהמלצתם המרתי את היעד לקרטחנה. הוא השוויץ, במתינות, שיש לו את כל הלונלי פלאנט בגרסת פי.די.אף.
מניח שתמצאו יותר עניין והרבה יותר שימוש בכרכי רש"י, אבל יש מי שלגביו זה אוצר- רפרנס.
לאחר שהתמוגג על הערכתי לשווי המטמון, שלחתי לו מייל שישלח לי בבקשה את ההעתקים של המדינות הגובלות בקולומביה, והוספתי שמסתפק בבבקשה על מדינות אלה ולמעשה אני מתבייש להתחנזר ולבקש את העתקי כל מה שיש לו.
הוא שעד אז השיב מיידית לכל מייל, נדם.
מניח שאם אשאל אותו למה לא שלח יתלה את הדמם (ד 'מ' סגולות) בבגידת הטכנולוגיה.
יכול להיות, שכמו כמה ממכרי, גם מבחינתו, מנוד ראש, משיכת כתייף או שתיקה אילמת כמוה כתשובה רהוטה מנוסחת היטב?
ו-האם יש מצב, שיתלה את תמיהתי ל(אי)המענה בחוסר רגישותי לעומק ההוליסטי-אמוציו-אינטלקטואלי של תשובתו?
למחרת עברתי ל(ג)הטסמני, ממש מחוץ לחומות הפנימיות של העיר העתיקה.
העיר הקולוניאלית מוקפת חומה עם כבישים מרוצפים בנתיב בודד חד-כיווני, מלאה קתדרלות, פלאזות ורוכלים,
רק ש-חיה, נושמת, מעודכנת, כלומר לא משומרת או תיירותית מלאכותית,
אוניברסיטאות, קולג'ים, מוזיאונים ובתי קפה.
בעיר העתיקה לא רואה ישראלים. יכול להיות שמבחינתם קרטחנה זה לגיטו.
מבין למה מתפעלים מהעיר: יש שם התרחשות מלאה בכל הרבדים שמרוכזים במרחק הליכה.
(ג)הטסמני, בתוך החומה החיצונית, האיזור היותר מסוכן, אוכלוסייה ענייה, עדיין בתי מלאכה, זה איפה שהמוצ'ילרים ומקומות הבילוי הטרנדיים של המקומיים, בארים, סצינה מוזיקלית של הופעת מקומיות ונרקומניות ברחוב. כמו פלורנטין, בניינטיז, שלב תחילת החזון.
משוטט כמו כלב שוטה ועזוב בסמטאות הצרות, שמייח כמו סטלה בראותה את איריס:
בלילות ב'הליכה מנהלתית'- יעני אני גרינגו, לבד, מוצף בכסף, הכתפיים משוכות לאחור, והחזה נוגע בסנטר, במקום שאני אפחד מהם, שהם יפחדו ממני. בינתיים הטקטיקה עובדת, כמו האזעקה בבית הוריי- נתנה להם ביטחון אבל לא נבדקה בפועל.
רואה אנשים מתגודדים, יושבים בחוץ על כסאות פלסטיק מבריקים מזיעה, נשים בגופיות, גברים ללא, רוקדים לקול רמקולים ענקיים מוזיקה קאריבית, ולהקות שכונתיות מתחלפות על הרמפה שלפני קתדרלת סנטה משהו המקומית.
איתרתי בשכונה מסעדה מדליקה אוף דה מיין רואד. מדבר עם בעלת הבית. המסעדה נפתחה ביום שנכנסתי אליה לראשונה. אבא שלה, פסל ברזל, קישט את המסעדה והפלאזה שלירכתיו שוכנת ביצירותיו. מקסים.
בתור ישבן בתי קפה, שיושב – לא יכול להגיד לפרנסתו אבל כן למחייתו - במוסדות כאלה לרוב, נותן לבעלת הבית ייעוץ אסטרטגי. התשלום – משתין לה שם כל פעם שבסביבה וצריך.
ועל זה אמר צ'רלס ברונפמן מסיגראם- עצה שווה כמה ששילמת עבורה.
מדי פעם, דווקא נשים, מזמינות אותי להצטרף. טרם החלטתי אם זו האומללות שאני משדר, המצוקה שהן קולטות, או שחמלה קאתולית מולאטית מחפשת ערוץ על מי להשתפרץ, או, שבדיוק טיה מאריה התאלמנה מחסוס והן רואות בי פוטנציאל להזרים דם חדש לפאמיליה.
בכל מקרה, אני מסרב, מקווה שבנימוס.
לאור העובדה שאני מאבד את זה- פעם הייתי יכול לפגוש בהוסטל כמה מוצ'ילרים ולמחרת לקחת אותם לפעילות,
עושה את האדפטציות הנדרשות, מתיידד עם תיירים עמיתים ומקומיים.
רכשתי עוד רבע תריסר שלם של מלים בספרדית על התריסר שכבר יש לי.
עם זאת, גם יכולת קליטת השפה המוגבלת שלי מלכתחילה, מתחרבנת, והשימוש בקיים לא משתפר.
את המעט שיש, מצליח לשבש, בוודאי עם משיט הסירונת שלקח אותי לפלאיה-בלאנקה שאיתו אני מתאם איסוף: "סניור, יו אקי א לה טרז אי קיניינטוס" נואם לו.
אז זה שפועל במשפט זה לא הכרחי אם המסר ברור זה ידוע, וגם שבשימוש במילות קישור בלועזית מעולם לא הייתי חזק,
אבל כדי שהתכנית תתבצע, כדאי להגיד 'שלוש חמש עשרה' ולא 'שלוש חמש מאות'. כאמור, מאבד גם את המעט שיש.
מאידך, שואל את האדמירל למרחק מהיעד שלנו, משיב 38 ק"מ. כמה זה לנקודה בדרך, שאותה עושה יום יום לפחות פעם אחת ב- 40 שנה האחרונות – אין לו מושג.
אם לא הבת שלי שעוד תצטרך, הייתי נותן את המוצ'ילה הגדולה- לא צריך אותה.
קניתי סבון כביסה משתמש במכנסי וחולצות ההיי טק, בבוקר הם יבשים כמו (- עולים לי כמה דוגמאות אבל גם לא רוצה להעליב, וגם לא כולם מכירים את כולם, אז משאיר לקורא להשלים דמות מייבשת, במיוחד מבחינתו.)
אוקטובר. החודש הכי גשום בשנה. החודש הכי פחות נכון להיות פה, ועדיין שוקק זרים. ממוצע 250 מ"מ גשם.
כשמטפטף, זה 'גשם יבש'. לא מורגש.
כשיורד זה משהו לא מוכר. גבריאל גרסיה מרקס במאה שנים של בדידות כתב על מטחי הגשם באיזור. זה כמו לחיות בתוך אקווריום. אין דברים כאלה. לא בכמות, לא בעוצמה, לא במשך ולא ביכולת של מערכות הניקוז להכיל.
מזיע ודביק פה. וכולם נוגעים בכולם כל הזמן.
מדהים לראות כמה השיניים לבנות שלמות ומיושרות לרוב האנשים. זה בולט. אצל האנדלים והיפנים זה לא כך.
אבל הישבן, זה המלך פה: הישבנים הקאריביים זה איבר שלא מוכר בספרי האנטומיה שאני מכיר:
זה לא תחת, זה דאחת! אלה אחוריים עצמאיים שנושאים באצילות נדיבותם את יתרת הגוף.
הצייר פרננדו בוטרו זכה לתהילת עולם בתעדו את מבנה הגוף.
לא במקרה כריסטינה אגילרה שעשתה קריירה לטינית על תחת מפואר נתחה אותו פלסטית לשימור והפחת חיים בסטרוקטורה הנרפית בהרמת קימוריים, כמו שפרס הרים עפעפיים. כל אחד עם האברים החשובים לו. בתרבות הזו, זה האיבר החשוב! הרוחב אולי מעט גדול יותר מישבנים סטנדרטיים, אבל הבולטות, העומק, הנפח, זה השוס. העגלוליות, החוצפה, האישיות, הביטוי, הנוכחות, הדרמה זה הערך המוסף.
החדשות הטובות- לא ניסיתי שום אבקה, לא כזו שהוזהרתי שלא נמצאת בספר הרוקחים, ולא בספר החוקים.
והרעות- אף אחד לא הציע לי.
אבל כבר עצרו אותי פעמיים באוטובוס בחיפוש אחריהם.
אז המקום שמייח, האנשים ידידותיים ביותר, ובינתיים, עדיין פה, מפעיל לחץ איימים על הגרמניה שמכינה לי כל יום ארוחת בוקר שתשכיר לי את האופנוע שלה לכמה ימים. בשלב זה היא עומדת בסירובה. נראה.
כותב את המייל אחרי הופעה ב'קפה הוואנה' שב(ג)הסטמני בבאר שלמעשה סגור. מעט אנשים:
- שלושה איטלקים מקועקים ומפורסנגים מכף רגל ועד ראש, כולל(!) (הם רק בשורטץ) בסכמת צבע קעקועים של כחול, ארגמן, ירוק צהוב וכסף בוהק של עגילים וטבעות פירסינג, נראים כמו ציור מסורתי של הבתולה תלוי בחנות מפתחות בנפולי, רוקדים טראנס ומתופפים במרץ על השולחנות, סטייל מיומנה (יכול להיות שתדלקו בשוקו יוטבתה? שיזהרו, יחד עם המשקאות שהם לא חדלים להערות לקרבם עוד יחטפו לי, חמודים כאלה, צרבת.)
- זוג, היא שמנה אוביז, את פניו אינני רואה הן טמונות במשמניה חופרים האחת לשני בסתימות ובחזיה,
- אידיוט שמנסה לעשות גשר לאחור ונופל על הראש,
- יצאנית כמושה הכמהה לקפה קון לצ'ה רק בלי הקפה, מאחד האיטלקים ואיך שנראית יש סיכוי שתראה לברלוסקוני את תמיסת הצבע לשיער לפני שתראה למי מהם את הטאטו שעל התחת,
- הבאר מן והמלצרית.
- וכמובן, המחשב, ידידי הטוב, ואני שמתמזגים בסצינה כמו שוקו יוטבתה ברום (מבוטא 'רון') ששואבים האיטליאנוס.
כבר 1:00. חושב להפיג את תעוקת בדידותי ולפצוח בידידות אמיצה להמשך הלילה. מתכנן לעצור את פיזוזי המחוללים האיטלקיים בסיפור היסטורי מסעיר שהאוטו הראשון שהיה לי היה פיאט 850 מודל 71' ונתתי סיבוב לאלי מנו, ואחר כך סט אוטוביאנקיס, ושהיתה לי וספה ושאריק קנה פיאט 500, שחור, מטאלי. אבל הם לא מדברים אנגלית, והספרדית שלי אולי לא תספיק, אז משנה, בצער, את הטקסט בתסריט ואציע למשעשע שבהם 1000 פזו (= 2 שח) לסיגריה.
נ.ב.1: פעם נוספת מסתבר, שבעולם עתיר קומודיטיס, שהכישורים הם אובר רייטד והיוזמה, התעוזה והנחישות הם הפקטור הנשאף: הזונה הצפודה אכן זכתה ללגום את קרמת האיטלקי, אלא אם העובדה שהסתגרו יחד בתא השירותים היחיד, היתה רק למטרת מניעת דיסקרימינציה ולהראות גם לה את שתי העיניים שמקועקעות לו על כל אחור, ומשוות לעכוזו מראה של פני ג'פטו. הוא הראה לי. אולי גם לה.
נ.ב.2: היום בצהריים כשאני מנסה לתת צ'אנס נוסף ללגיטו הולך ברחוב משני, ובום, נכנס לתוך שניים מהאיטלקים של אתמול. מתחבקים וממשיכים יחד: נסתרות הן דרכי האלוהים. ישנה איזה דינמיות מסתורית שמפגישה מאורעות ללא קשר ביניהם.
אין תוכנית. כל יום מתכנן את הלמחרת. מחר אולי אתחפף צפונה.
אין מצלמה. טיול אחר. מראות לפנים, חוויות לראש.
אבל הנה מצאתי תמונה שלי :-|
מבין בני החייל, הגיבורים האמיצים, קייטני החופש, טיילי המעש אבירי הפוטנציאל,
מי שהגיע עד לכאן, שיודיע ויקבל את המייל הבא, אם יהיה.
ומי שלא, לו לכל הקוראים, לבית ישראל,
בברכת חג שמייח וכשר,
טובה סוכה רעועה במולדת מקתדרלה מפוארת בניכר, (גם אם בקאריביים),
ועל אחת כמה ו-כמה הבית במצפה הילה על תא כלא מסריח ברצועה.
הפרקים הבאים:
