23/10/2011
פרקים קודמים:
מוי כיף בטגנגה
אחרי המסע בטבע חוזר הביתה. כלומר לקאסה.
מציעים שאלך לבדוק את חומרת הנזק. זוכר את סבא שלי לועס כדורים שקיבל. שאלתי את אבא שלי למה- "הוא לא יודע לקחת כדורים" הסביר.
החלטתי לנקוט בשיטה זו; להתעלם בשלב הזה, ללעוס כדורים בהמשך, על פי צורך.
הולך לכפר, אוכל, שותה, כותב, חוזר בחצות.
ההתרחשות כמו אתמול, תנועה של כוורת; פנימה קדימה, ימינה החוצה, שמאלה אחורה. כמו באקווריום.
העניינים מתחממים, או מצטננים, כאשר האורח מהקידוש של אתמול, הסמכות הדתית נוטל את הסמכות התכנית- הוא כנראה נציב התרבות שם, ומנסה להשליך למים את מי שנקרה בדרכו, ומי שלא נקרה, נקרא ונרדף.
קרב איתנים ניטש בינו לבין המנהל, שאיתו נערך לילה קודם דיון על פרוצדורת הבירוך על האוכל. הפעם הקרב הוא לא על פרשנות לנוהג אמוני, אלא מי משליך את מי למימי הבריכה.
שניהם מוצאים עצמם במים ולצורך כך נשארו בתחתונים, את הכיפה המקצועית, השחורה, המהודרת הצחורה, הותירו המנהל והאורח, בהתאמה, בחוף מבטחים.
השותף שלי עובר לתחתונים, הוא מספיק זמן כדי לאבחן את המצב ולאתר את הפרוצדורה התגובתית הנאותה לכך, ואכן אחרי קרב עיקש אך חסר סיכוי מוצא את תחתוניו במים.
כולם לא רוצים להיזרק למים. ואולי בעצם כן. שמים מוזיקה בעוצמה בלתי סבירה שמדיי פעם מישהו מחליש, ושוב מגבירים ושום מזכירים את השם המפורש אסי בהקשר של רעש ונזק לרכוש, אבל בנוהל נישוק מזוזה, ללא שינוי התנהגות.
מי שנמלט לחדר לא מבטיח שיישאר יבש, מפני שהתרבותן שולה דלי מהבריכה, שולח את אחד מחבריו שינקוש, וספלאש, מלוא הדלי מותז.
כשהקומה הראשונה נשטפה, מטפלים בשניה.
הנחישות בהתנגדות להשלכה לא תואמת, לעיני המתבונן את ההסכמה של אחרי, וכל בחורה אחרי שצרחה טרם שהוטבלה, מתחילה לרקוד אחרי. מין מטה-מורפוזה הידראולית כזו.
אבא של ידידי הנערץ היה אומר על הברזילאים כל פעם שהי מראים תמונות מהקרנבל "אין להם מה לאכול, אבל לרקוד הם יודעים."
אמא שלי היתה אומרת "הרומנים יודעים לעשות שמייח."
אז גם החברה פה "יודעים לחגוג" אם אפשר לקרוא להשלכת כולם לתוך המים חגיגה.
מוצ'ו כיף כאילו. אבל, יש להודות שאמנם בחוסר אכפתיות אני מזהה סוג של אלימות מעורבב עם הומור ירוד, שמפחיד עדין שכמוני, אבל זה גם מצחיק.
אני מחוץ למשחק. מתחשבים בי. לא סופרים אותי ולא משפריצים לכווני, אבל בלהט השעשוע עלי להגן על המחשב ולשנות מיקום בהתאם לכיוון ההתרחשות.
שמייח שלא מפריע לשעשוע, וממש מעולם לא התחברתי. רושם לעצמי, שבהיותי יחיד שם, אני טיפת דיו בכוס מים, לא שייך. אם הייתי שניים או יותר, כבר הייתי מחרב את החגיגה.
נמאס לי בשלב מסויים, והולך לישון. למחרת, לאחר שני לילות, ורגל בהליך שיפור, מחליט לנטוש.
בהמתנה להסעה חזרה לקרטחנה, מדבר עם שתיים. אחת מהן חודש וחצי, חוזר- ששה וחצי שבועות שם. היא די מאוכזבת, צפתה ליותר מסיבות גדולות, לא רק של הקאסה. שי וונטס מור אוף דה סיים.
שר התרבות והספורט אומר לי "התחשבנו בך."
"וואלה." אני משיב צוננות. הוא מנסה קצת לסחוט חיווי אהדה למוי כיף, אבל אני לא ממש משתף פעולה.
אני, מתנשא שכמוני, את הדאחקות שלי מעדיף, וורבליות, עם תפניות בעלילה, מתחכמות, יבשות, אולי. זו המלה שחסרה לי.
בדרך החוצה רואה את אסי.
נפרדים. "מיצת?", הוא שואל, ומבטא על משקל 'פיפטה'.
"חוששני" אני עונה, משתמש בטרמינולוגיה מבדלת, והוא צוחק כשומע בדיחה מצויינת.
זה אני המתארח במחוז שלו,
אירחתי אותו, לרגע, במלה, במחוז אחר,
ומאחל לעצמי שאמשיך להתארח במחוזות אחרים.
יאללה לקרטחנה, מחר הולך להתקיף את הגרמניה עם האופנוע.
מציעים שאלך לבדוק את חומרת הנזק. זוכר את סבא שלי לועס כדורים שקיבל. שאלתי את אבא שלי למה- "הוא לא יודע לקחת כדורים" הסביר.
החלטתי לנקוט בשיטה זו; להתעלם בשלב הזה, ללעוס כדורים בהמשך, על פי צורך.
הולך לכפר, אוכל, שותה, כותב, חוזר בחצות.
ההתרחשות כמו אתמול, תנועה של כוורת; פנימה קדימה, ימינה החוצה, שמאלה אחורה. כמו באקווריום.
העניינים מתחממים, או מצטננים, כאשר האורח מהקידוש של אתמול, הסמכות הדתית נוטל את הסמכות התכנית- הוא כנראה נציב התרבות שם, ומנסה להשליך למים את מי שנקרה בדרכו, ומי שלא נקרה, נקרא ונרדף.
קרב איתנים ניטש בינו לבין המנהל, שאיתו נערך לילה קודם דיון על פרוצדורת הבירוך על האוכל. הפעם הקרב הוא לא על פרשנות לנוהג אמוני, אלא מי משליך את מי למימי הבריכה.
שניהם מוצאים עצמם במים ולצורך כך נשארו בתחתונים, את הכיפה המקצועית, השחורה, המהודרת הצחורה, הותירו המנהל והאורח, בהתאמה, בחוף מבטחים.
השותף שלי עובר לתחתונים, הוא מספיק זמן כדי לאבחן את המצב ולאתר את הפרוצדורה התגובתית הנאותה לכך, ואכן אחרי קרב עיקש אך חסר סיכוי מוצא את תחתוניו במים.
כולם לא רוצים להיזרק למים. ואולי בעצם כן. שמים מוזיקה בעוצמה בלתי סבירה שמדיי פעם מישהו מחליש, ושוב מגבירים ושום מזכירים את השם המפורש אסי בהקשר של רעש ונזק לרכוש, אבל בנוהל נישוק מזוזה, ללא שינוי התנהגות.
מי שנמלט לחדר לא מבטיח שיישאר יבש, מפני שהתרבותן שולה דלי מהבריכה, שולח את אחד מחבריו שינקוש, וספלאש, מלוא הדלי מותז.
כשהקומה הראשונה נשטפה, מטפלים בשניה.
הנחישות בהתנגדות להשלכה לא תואמת, לעיני המתבונן את ההסכמה של אחרי, וכל בחורה אחרי שצרחה טרם שהוטבלה, מתחילה לרקוד אחרי. מין מטה-מורפוזה הידראולית כזו.
אבא של ידידי הנערץ היה אומר על הברזילאים כל פעם שהי מראים תמונות מהקרנבל "אין להם מה לאכול, אבל לרקוד הם יודעים."
אמא שלי היתה אומרת "הרומנים יודעים לעשות שמייח."
אז גם החברה פה "יודעים לחגוג" אם אפשר לקרוא להשלכת כולם לתוך המים חגיגה.
מוצ'ו כיף כאילו. אבל, יש להודות שאמנם בחוסר אכפתיות אני מזהה סוג של אלימות מעורבב עם הומור ירוד, שמפחיד עדין שכמוני, אבל זה גם מצחיק.
אני מחוץ למשחק. מתחשבים בי. לא סופרים אותי ולא משפריצים לכווני, אבל בלהט השעשוע עלי להגן על המחשב ולשנות מיקום בהתאם לכיוון ההתרחשות.
שמייח שלא מפריע לשעשוע, וממש מעולם לא התחברתי. רושם לעצמי, שבהיותי יחיד שם, אני טיפת דיו בכוס מים, לא שייך. אם הייתי שניים או יותר, כבר הייתי מחרב את החגיגה.
נמאס לי בשלב מסויים, והולך לישון. למחרת, לאחר שני לילות, ורגל בהליך שיפור, מחליט לנטוש.
בהמתנה להסעה חזרה לקרטחנה, מדבר עם שתיים. אחת מהן חודש וחצי, חוזר- ששה וחצי שבועות שם. היא די מאוכזבת, צפתה ליותר מסיבות גדולות, לא רק של הקאסה. שי וונטס מור אוף דה סיים.
שר התרבות והספורט אומר לי "התחשבנו בך."
"וואלה." אני משיב צוננות. הוא מנסה קצת לסחוט חיווי אהדה למוי כיף, אבל אני לא ממש משתף פעולה.
אני, מתנשא שכמוני, את הדאחקות שלי מעדיף, וורבליות, עם תפניות בעלילה, מתחכמות, יבשות, אולי. זו המלה שחסרה לי.
בדרך החוצה רואה את אסי.
נפרדים. "מיצת?", הוא שואל, ומבטא על משקל 'פיפטה'.
"חוששני" אני עונה, משתמש בטרמינולוגיה מבדלת, והוא צוחק כשומע בדיחה מצויינת.
זה אני המתארח במחוז שלו,
אירחתי אותו, לרגע, במלה, במחוז אחר,
ומאחל לעצמי שאמשיך להתארח במחוזות אחרים.
יאללה לקרטחנה, מחר הולך להתקיף את הגרמניה עם האופנוע.
הפרקים הבאים:
