21/10/2011
הפרקים הקודמים:
טגנגה
לאחר הלוסט אין קרטחיישן של הלילה הקודם, שם פעמיי (איזה יופי של ביטוי, רק לא יודע
מה זה 'פעמיי') לסנטה מרתה.
שומע שמעוז הקרחאנה, מסיבות וכאלה. רק שלא בעיר העייפה, המתבוססת בבוצה, אלא בכפר דייגים שהמוצ'ילרים הפכו את פרנסתו מדייג דגים, לדייג תיירים.
את הקונספט חווייתי לראשונה ב-בטרנקוזו, 1985, כשהיה כפר דייגים קשה להגעה- אוטובוס, קמיונטה מקומית, מעבורת מטלטלת, הליכה, ללא חשמל ומים זורמים.
במהלך היום מפיקים את הארוחות: יורדים לחוף, רוכשים דגים מהדייגים, משלמים לנשותיהם שינקו, לאחיותיהם שיכינו אורז וסלט, לאמותיהם שיטגנו. מין הפקה כזו.
בערב מפיקים להם את הבנות: לקול פטיפון מונע מנואלה הן רקדו עם המבקרים forro פוהו. הן היו אקזמפלר אורטופדי: היו להן אגנים בתנועה דו-צירית בו-זמנית. בחי אלוהים בספר התורה, לבושות בחצאיות לבנות קצרצרות (או קצרות לבנבנות, כבר לא זוכר) האגן הקדמי היה מחליק וורטיקלית מעלה מטה על הירך של מי שרקד איתן, ואותו אגן, מצידו האחורי הטלטל לאטרלית, ימינה שמאלה. זה היה- אין דברים כאלה.
שם פגשתי את נ', היום בכיר ביותר במוסד שהשתיקה יפה לו.
אחת הבנות באה אליו, ללא הקדמות, בהצעה לרקוד.
"נאו" השיב.
"רוצה ללכת לים?" מציעה, כשהושערה ההשערה שלא היה לה בראשה השראה ובטח לא הרשאה לשחות, בעשר בלילה. בים.
"נאו" עמד על שלו.
"אם כך" שאלה בייאוש "אז מה אתה רוצה?"
"שנלך לחדר." בחדר, על הערסל – לא היו מיטות, הזוחלים זחלו, לידינו. לא נתנו לישון.
למחרת, לפני פרידה שאלנו בת כמה. 18 ענתה. בהמשך הודתה. 15.
ב- 2000 בתמורה לאורגזמים, חשמל וכביש גישה, אבדו את הקסם.
ב- 2005 דמו לאילת.
או שהכל בעיני המתבונן.
הדרך נחמדה, עוברת ליד טוטומו. וואלה, נלחיץ, אני ותולעיי, את הגרמניה מהמסעדה שתשכיר לי את האופנוע לשם.
הנוסעים יורדים בסנטה מרתה. מתיידד עם הנהג המתוק שלוקח אותי לקאסה בנימין בטגנגה.
במורד הכביש רואה את- המפרץ בין ההרים משובץ בתים וסירות.
המקום, טירה מבוצרת על צלע הר. בניה חדשה. מממש חזון של לפוסאדה, הוסטל חכם לעת פרישה. הרבה תכנון ומחשבה. מצולם ומפוקח יותר מהאח הגדול. בחצר בריכה תכולה עם פסיפס של מגני דוד, בר ופינות פול, מחשב, וטלויזיה מקורות, ורחבה ענקית מוכת רמקולים שחובטים בין 8 ל-4 בבוקר בפול ווליום.
משתכן בחדר עם בחור ש"אני מטייל לבד." מדגיש לציין. קובע איתי את אדמיניסטרציית המפתח האלקטרוני. בחצר, הבנים לבושים בשורטס, הבנות גם עם חולצה וכולם בטאטו.
פוגש את אסי. כן, זה האסי. בעל החזון והבית. בשלושימים, קוקו, יהלומי ענק בכל אוזן, וזערוריים על שתי שיניים. הזרועות, החזה, מעל הפטמות בכיתוב קשתי, מתחת ישר, בגב ובשוקיים, באותיות קידוש לטיניות, קעקועי ענק של ערכים. כמו חזון ארגוני: unforgotten, honor, respect, ולא זכור לי מה עוד. בחור ערכי, מעיד על עצמו שאלה הדברים החשובים. לא במלים נדיפות. בצריבת העור! כבוד.
חובק את דייזי, בתו המתוקה ממקומית, בת כמה החודשים. השמועות אומרות שהוא עבריין שנמלט מהרשויות הישראליות והבינלאומיות, השקיע בהקמת הפוסאדה המפוארת.
האנשים מתייחסים אליו בסוג של יראה. פטרון. מתייחס באדנות נדיבה- מתייחס, צועק דורש ודואג למחסורים פיזיולוגיים.
אלי מתייחס אחרת.
עושה סיבובציה בכפר: בתי ספר לצלילה מהזולים שיש, מסעדות, כפריים.
חוזר ורואה התכנסות לתפילה משותפת. ערב חג שני של סוכות. כסאות פלסטיק. משדלים בנים לבוא. ממני לא.
אסי מזמין אותי לארוחת חג שתיערך בקומה השנייה. כולם מסבים לשולחן ר'. בין אחד המנהלים ואחד האורחים מתגלע ויכוח מבית אבא: מכיוון שאין יין האם ניתן לברך על מים או על בירה או על מיץ ענבים. האורח מחמיר, העובד שחובש כיפה שחורה ומקועקע סטייל אסי, מקל. מהשולחן נזרקות דעות של בנים על איך מה ולמה.
אסי, הוא הרי ביצועיסט, מכריע "נו יאללה כבר" חסר סבלנות. הברכות מבורכות. אוכלים ווריאציה מקומית של אוכל בית אמא, תוך דיון על מידת ההשתדלות של כל אחד לשמור על כללי הכשרות, ואיך כמעט.
מתקנא בהוריהם. הנחילו לילדיהם ערכים. ואלה הוטמעו. נשארו איתם גם בניכר בינות לאדים ולאבקה.
שלוש עובדות משרתות אותנו. הטון שמנחים אותן למלא מחסור כזה או אחר גורם לי אי-נוחות.
מתנהל דיון אם לתת להן להוריד את הכלים או שגם אנחנו נעזור. קם מתחיל לפנות. מצטרפים.
אחרי האוכל הולך לשוטט בכפר ולכתוב. חוזר, יושב בפתח החדר, ורואה, כמו נמלים, לשמע טראנס מחריש אוזניים, יושבים בקבוצות, מתערבבים, הולכים חוזרים, יוצאים באים, עוברים מחדר לחדר, אלכוהול, מעשנים, יש תכונה כזאת, אין מנוחה, התרחשות, כאילו מאוד עסוקים כזה, על כלום? על שטח מאוד קטן.
שומע צחוקים, רואה באנגים מאולתרים, שמחות.
ב- 85 לא היו צ'חצ'חים, מובהק. קיבוצניקים, יוצאי יחידות קרביות. הרוב בנים. הייתי היחיד מחולון.
לא יודע אם זה המקום המסויים או שזו האוכלוסיה המטיילת, אבל מאתר סוציו-אקנונמיקה נמוכה, רק מעט יותר בנים מבנות. כשבאתי עזבו שני אתיופים, ולא ראיתי רוסים.
הולך לישון, מתגונן מטראנס בדציבלים בלתי אפשריים שמדי פעם מישהו מגביר עוד, שומע- "אסי יתעצבן", אחר מחליש את הבלתי נסבל, וחוזר חלילה.
למי ששאל: תנאים הכרחיים אם גם לא מספיקים, לחיים מאושרים:
לחרבן רוטינית ולהירדם מיידית. בכל מצב.
שומע שמעוז הקרחאנה, מסיבות וכאלה. רק שלא בעיר העייפה, המתבוססת בבוצה, אלא בכפר דייגים שהמוצ'ילרים הפכו את פרנסתו מדייג דגים, לדייג תיירים.
את הקונספט חווייתי לראשונה ב-בטרנקוזו, 1985, כשהיה כפר דייגים קשה להגעה- אוטובוס, קמיונטה מקומית, מעבורת מטלטלת, הליכה, ללא חשמל ומים זורמים.
במהלך היום מפיקים את הארוחות: יורדים לחוף, רוכשים דגים מהדייגים, משלמים לנשותיהם שינקו, לאחיותיהם שיכינו אורז וסלט, לאמותיהם שיטגנו. מין הפקה כזו.
בערב מפיקים להם את הבנות: לקול פטיפון מונע מנואלה הן רקדו עם המבקרים forro פוהו. הן היו אקזמפלר אורטופדי: היו להן אגנים בתנועה דו-צירית בו-זמנית. בחי אלוהים בספר התורה, לבושות בחצאיות לבנות קצרצרות (או קצרות לבנבנות, כבר לא זוכר) האגן הקדמי היה מחליק וורטיקלית מעלה מטה על הירך של מי שרקד איתן, ואותו אגן, מצידו האחורי הטלטל לאטרלית, ימינה שמאלה. זה היה- אין דברים כאלה.
שם פגשתי את נ', היום בכיר ביותר במוסד שהשתיקה יפה לו.
אחת הבנות באה אליו, ללא הקדמות, בהצעה לרקוד.
"נאו" השיב.
"רוצה ללכת לים?" מציעה, כשהושערה ההשערה שלא היה לה בראשה השראה ובטח לא הרשאה לשחות, בעשר בלילה. בים.
"נאו" עמד על שלו.
"אם כך" שאלה בייאוש "אז מה אתה רוצה?"
"שנלך לחדר." בחדר, על הערסל – לא היו מיטות, הזוחלים זחלו, לידינו. לא נתנו לישון.
למחרת, לפני פרידה שאלנו בת כמה. 18 ענתה. בהמשך הודתה. 15.
ב- 2000 בתמורה לאורגזמים, חשמל וכביש גישה, אבדו את הקסם.
ב- 2005 דמו לאילת.
או שהכל בעיני המתבונן.
הדרך נחמדה, עוברת ליד טוטומו. וואלה, נלחיץ, אני ותולעיי, את הגרמניה מהמסעדה שתשכיר לי את האופנוע לשם.
הנוסעים יורדים בסנטה מרתה. מתיידד עם הנהג המתוק שלוקח אותי לקאסה בנימין בטגנגה.
במורד הכביש רואה את- המפרץ בין ההרים משובץ בתים וסירות.
המקום, טירה מבוצרת על צלע הר. בניה חדשה. מממש חזון של לפוסאדה, הוסטל חכם לעת פרישה. הרבה תכנון ומחשבה. מצולם ומפוקח יותר מהאח הגדול. בחצר בריכה תכולה עם פסיפס של מגני דוד, בר ופינות פול, מחשב, וטלויזיה מקורות, ורחבה ענקית מוכת רמקולים שחובטים בין 8 ל-4 בבוקר בפול ווליום.
משתכן בחדר עם בחור ש"אני מטייל לבד." מדגיש לציין. קובע איתי את אדמיניסטרציית המפתח האלקטרוני. בחצר, הבנים לבושים בשורטס, הבנות גם עם חולצה וכולם בטאטו.
פוגש את אסי. כן, זה האסי. בעל החזון והבית. בשלושימים, קוקו, יהלומי ענק בכל אוזן, וזערוריים על שתי שיניים. הזרועות, החזה, מעל הפטמות בכיתוב קשתי, מתחת ישר, בגב ובשוקיים, באותיות קידוש לטיניות, קעקועי ענק של ערכים. כמו חזון ארגוני: unforgotten, honor, respect, ולא זכור לי מה עוד. בחור ערכי, מעיד על עצמו שאלה הדברים החשובים. לא במלים נדיפות. בצריבת העור! כבוד.
חובק את דייזי, בתו המתוקה ממקומית, בת כמה החודשים. השמועות אומרות שהוא עבריין שנמלט מהרשויות הישראליות והבינלאומיות, השקיע בהקמת הפוסאדה המפוארת.
האנשים מתייחסים אליו בסוג של יראה. פטרון. מתייחס באדנות נדיבה- מתייחס, צועק דורש ודואג למחסורים פיזיולוגיים.
אלי מתייחס אחרת.
עושה סיבובציה בכפר: בתי ספר לצלילה מהזולים שיש, מסעדות, כפריים.
חוזר ורואה התכנסות לתפילה משותפת. ערב חג שני של סוכות. כסאות פלסטיק. משדלים בנים לבוא. ממני לא.
אסי מזמין אותי לארוחת חג שתיערך בקומה השנייה. כולם מסבים לשולחן ר'. בין אחד המנהלים ואחד האורחים מתגלע ויכוח מבית אבא: מכיוון שאין יין האם ניתן לברך על מים או על בירה או על מיץ ענבים. האורח מחמיר, העובד שחובש כיפה שחורה ומקועקע סטייל אסי, מקל. מהשולחן נזרקות דעות של בנים על איך מה ולמה.
אסי, הוא הרי ביצועיסט, מכריע "נו יאללה כבר" חסר סבלנות. הברכות מבורכות. אוכלים ווריאציה מקומית של אוכל בית אמא, תוך דיון על מידת ההשתדלות של כל אחד לשמור על כללי הכשרות, ואיך כמעט.
מתקנא בהוריהם. הנחילו לילדיהם ערכים. ואלה הוטמעו. נשארו איתם גם בניכר בינות לאדים ולאבקה.
שלוש עובדות משרתות אותנו. הטון שמנחים אותן למלא מחסור כזה או אחר גורם לי אי-נוחות.
מתנהל דיון אם לתת להן להוריד את הכלים או שגם אנחנו נעזור. קם מתחיל לפנות. מצטרפים.
אחרי האוכל הולך לשוטט בכפר ולכתוב. חוזר, יושב בפתח החדר, ורואה, כמו נמלים, לשמע טראנס מחריש אוזניים, יושבים בקבוצות, מתערבבים, הולכים חוזרים, יוצאים באים, עוברים מחדר לחדר, אלכוהול, מעשנים, יש תכונה כזאת, אין מנוחה, התרחשות, כאילו מאוד עסוקים כזה, על כלום? על שטח מאוד קטן.
שומע צחוקים, רואה באנגים מאולתרים, שמחות.
ב- 85 לא היו צ'חצ'חים, מובהק. קיבוצניקים, יוצאי יחידות קרביות. הרוב בנים. הייתי היחיד מחולון.
לא יודע אם זה המקום המסויים או שזו האוכלוסיה המטיילת, אבל מאתר סוציו-אקנונמיקה נמוכה, רק מעט יותר בנים מבנות. כשבאתי עזבו שני אתיופים, ולא ראיתי רוסים.
הולך לישון, מתגונן מטראנס בדציבלים בלתי אפשריים שמדי פעם מישהו מגביר עוד, שומע- "אסי יתעצבן", אחר מחליש את הבלתי נסבל, וחוזר חלילה.
למי ששאל: תנאים הכרחיים אם גם לא מספיקים, לחיים מאושרים:
לחרבן רוטינית ולהירדם מיידית. בכל מצב.
הפרקים הבאים:
