22/10/2011
הפרקים הקודמים:
פארק טיירונה שוט הטיול
פרק רביעי, ובו יסופר איך ניעורה בתו של האיכר וטיילה בפארק טיירונה.
למחרת בבוקר, הרחבה המקיפה את הבריכה בקאסה בנימין ריקה. הקייטנים, כמו שחידש ברק, נחים. מחליט לטייל בפארק טיירונה, אם תסתכלו היטב בתמונות המצורפות (לא) תוכלו לראות אותי. כמה עשרות קילומטרים צפונית מזרחית לסנטה מרתה.
מקצר את הביורוקרטיה, שבסופה 3 קמיונטות- מיניבוסים וואנים המשמשים כמוניות, 30 איש בערך, מתאספות ברחבת סופרמרקט מקומי לרכישת אספקה.
אלה מוצ'ילרים מהז'אנר העתיק, המקורי- בנים רזים, ארוכים וזרוקים, אירופאיות דשנות, לבנבנות ועקוצות על המנעד הרגשי שבין נינוחות לעצבניות באמפליטודה ותדר גבוהים.
אם לא סופרים אותי – מניסיון, לא ממש כדאי - אין ישראלים.
דרך יפה, גשומה, בכביש תחום בצמחיה טרופית.
פונים לפארק. בבודקה משלמים מופקע. מצמידים צמיד כ-חולים בבית אבות- זה אני, הם כ-אבות בבית חולים ליולדות- החברה המקומיים רציניים פה בלשמור על השמורה, לא רוצים זרים לא מורשים שירשרשו להם.
בפארק, נוסעים חמישה קילומטר לחנייה. יורדים ומתפזרים. ישנם שני מסלולים, הקצר עד לקמפ, 4.2 ק"מ, הארוך יותר כ- 6 ק"מ לקמפ המרוחק. טיפטופציה מתונה.
(גם) בשביל יום כזה מטייל (לא רק). מבחינתי, כשהרוטינות משתבשות, נשארים בחיים, סופחים חוויות, תובנות וצחוקים, וכל זאת ב-עלות שיכול לעמוד בה- טעם הטיול.
מביא את התקלות שלי למיצוי. עם זאת, כשאני מחרבן, אני רוצה את זה כבד, לח, רוטט, בוהק, קולוסאלי, שמח להיחשף. לא איזה דארדאלע, דאחל'ה מינורי, מוצנע בחסות ההכחשה, ההדחקה, החשיכה.
בתחילת מסלול ההליכה מזלג מפצל: ישר לשביל ההליכה. שמאלה דרך אורווה. מתרגל את יכולת הפניה במעט הספרדית שיש לי, ומברר עם הסוסנים מה עדיף: אומרים ישר. שמאלה אמנם קצר יותר, אך לא למעבר אדם, אלא לבהמות, שכן יש שם מוצ'ו גראנדה בוץ.
מעבה צמחייה צפופה ודחוסה טרופית. החודש הגשום ביותר בשנה שהממוצע 250 מ"מ בחודש.
חם, לח, נוטף. אי אפשר להגיד זיעה, מגיר מים.
כאיש לא פרקטי, ובניגוד לפילוסופיה שאני מחסידיה, שמרתי אמונים לידידי המחשב- נושא אותו במוצ'ילה הקטנה, ובה בעת הזנחתי את משרתיי הנאמנים- נעלי הניו באלאנס המרופטות שאין לי לב ונעליים חלופיות להשליך. אותו לא צריך, להן, לנעליים נזקק. זה לא נכון, לי לפחות, ללכת מרחקים כאלה ועוד שם, בסביבה לא ידידותית, פוטנציאלית עויינת, בסנדלים. ואני זה שגער בברק שהלך למשחק כדורגל בגביע העולם בדרא"פ בג'יבוטים.
ואני הולך, מטפס, ברך ימין דוקרת. מסלול שביל כבוש, לעתים רמפת עצים, טיפוס בין סלעים, דשדוש בחול-ים- מגוון.
בין צמחייה עבותה, צופה מדי פעם במפרצים כבגלויות, חוזה בפרפרים תכולי כנף מפרפרים בין גווני ירוק עמוק.
הפיזיולוגיה לא מי יודע כמה, חוותה עבר נעים יותר, מתרגלת הווה ככה ככה לפני עתיד מחורבן.
אבל הרוח- איתנה. מאושר שהגעתי עד הלום.
חולף ליד שלט שמציין 20% מהדרך. מקושקשים עליו גרסאות ברוך ג'מילי בנוסח שנות ה- 2000, בספרדית ועברית.
אני במוד משימתי בראש הפק. חולף על פני שלט ה- 40%. מוטרד מעט מהבוץ, הרגליים, אחיזת הסנדלים הרעועה, הברך המציקה.
גיגנגן שפאצירן.
ואז, באיזו תנועה מסורבלת בלתי מסונכרנת, הסנדל הימני מאבד אחיזה, מעידה על רגל שמאל- בום, נחיתה מעקמת לא טובה על רגל ימין- טראח, בולם רע עם היד- בוינג מתממשק עם הראש בבוץ.
המשקפיים והסתימות, תודה לשיננית ליאל, במקומם. אבל זה קיבינמט כואב. ברגל ימין. עיקום כזה.
נח. שותה. הרגל מתנפחת. גורב את הגרב האלסטית שנרכשה בגוואטמלה 2006.
בינתיים, את שאר אנשי הקבוצה מאחורי עוקף. על אף הכחשותי המילוליות הנחרצות, הם מבחינים שמשהו לא תקין פיזיולוגית; כנראה שאין סנכרון בין מראה עיניהם למשמע אזניהם. שואלים לשלומי. ההתנייה עובדת: Thank you for asking, everything is just fine. כל מה שרוצה שיניחו לי. אין לאן להימלט.
ימינה המצוק ממנו משקיפים לים הקריבי, שמאלה, צֶפֶף צמחיה שלא מתכוון שיחדרו אליו.
מקבל החלטה שגוייה, נוספת, שמכיוון שעברתי חצי דרך לערך, להמשיך. אז ממשיך. בצליעה. עולה, יורד, מטפס בזעם. פאן- זה כבר לא. לא עוצר. שותה תוך כדי הליכה. עוקף את מי שעברו אותי ונחים למראות נקודות תצפית מרהיבות.
בדרך חולף על פני חופים מפתים להתרחץ.
שקריישן וכזביישן- אין חוף שמפתה אותי להתרחץ, לוחך יבשה שכמוני, שמרגיש במים כמו דג לא סתם ביבשה, במדבר. אבל כנראה שחופים אלה הם כאלה, שכן יש שילוט שמכריז שעל אף הפיתוי להתרחץ אסור לעשות זאת בתכלית האיסור, שכן מאות אנשים טבעו שם, ככתוב בספרדית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ואף דוברי העברית לא קופחו, לשואבי הגאווה הלאומית בינינו.
מגיע לנקודת הסיום, מחנה ומסעדה אקולוגית. רואה שם סוסים. מבין שתכלית הבהמות היא שימוש כאינסטרומנט טרנספורטיבי ייעודי לתחזוק המקום. לא לציפציפיאדה טוריסטית. אין לשם גישה ברכב ממונע, אולי דרך הים.
נח על שתייה, מעט חטיפים. מבין שצריך לחזור, לא להיכנס למנוחה שיהיה קשה לצאת ממנה.
הרגל נפוחה אחו'ל'שרמוטה.
הרגל נפוחה אחו'ל'שרמוטה. מברר על לשכור סוס לחזור. עבור 34 ש"ח יתנו. יפה.
בינתיים האחרים מגיעים, מתעניינים בשלומי, משיאים עצות, מביעים חמלה אשכנזית, פרוטסטנטית, מתונה, כזו שיכול להכיל.
שם עיני על בהמה גדולה שנראית לי כשרה לשאת את לא מעט, את מאת, קילוגרמיי.
מצביע על הבהמה ששבתה את העדפתי לראשונה- "נססיטו אס אל מאס פוארטה" רומז לו.
לא סוסים ולא יער, הוא עומד על שלו "אסה מאס פוארטה"..
מספר הדיסציפלינות שמרגיש מומחה בהן נמוך מלכתחילה, כעת בנסיגה.
חיות לא מנמות עליהן.
את החיות שלי, בעיקרון, מעדיף בצלחת, בפריזר, או עם בטריות, וזועולוגיה אני בכלל לא יודע לאיית. סומך עליו.
סומך עליו.
מכירים את אלה שלפני כל פרוצדורה רפואית מתחקרים את הרופא- גם לפני פיצוץ חצ'קון, ובודקים האם הוא נצר לרמב"ם? אז אני חרבטניק. לא מאלה, משתף פעולה עם בעל הסמכות.
בכלל, בניגוד לדעות קדומות, אידיאות פיקס, השמצות פרועות, תפישות ארכאיות, מיושנות, חסרות בסיס, תוקף או משענת על אישיותי הקשה, נוקשה, צייקנית, אטומה ובלתי מתפשרת, הרווחות להן ברבע הצפון מזרחי של הכדור, ברבעו הדרום מערבי הוצאתי לעצמי מוניטין על מזגי השקט שליו, נינוח, טרנקילו, צייתן נוח לבריות ומועיל לבריאות.
[אני כזה כמובן ;-) עד שמזהה שמישהו בא להוציא ממני מה שאין ברצוני או בכוונתי לתת, ואז חוזר להתניות שמיוחסות לי שלא בצדק.
כולל זה, אבוי לבושה, שלא עליתי על אוטובוס כשבקשו ממני 1,400 פזוס שהם כ- 2.80 ש"ח, שכן, לא שמעתי את ה'מיל' שקדם בבירור לפני, וחשבתי שצריך לעלות רק 400 שהם כ- 80 א"ג.]
אני מנסה לעלות על הבהמה הגרומה. כמעט מפיל אותה על צידה השמאלי.
הבחור מנחה אותי לגזע עץ מונח אופקית שבאמצעותו מטפס. לא הכי אלגנטי, אבל, היי, (כמאמר ידידי הנערץ בעת שמעודד את עצמו כשמזהה שהוא בצרה-) אני על הסוס!
הבחור מצייד אותי בענף ירוק לזירוז, ומלמד אותי לתקשר עם הסוס בקולות מצמוץ בפה קפוץ כמו שאבא שלי היה ממצמץ לי כשהייתי בגן, באילת. ואז מלמד היכן להצליף.
ואני, אני בכלל חנאנה צפונית רוצה להיות ליבראלית להיתפש כנאורה מהבועה, המחוייב לשיטות חינוך, זירוז, תגמול, ותמרוץ מודרנו-חיוביות, פוזיטיבו-עדכניות, של הכרה באינדיבידואל ובצורך, מלל מסביר רציונל, וכאלה ציפציפיאדות.
הבחור תולה לי את המוצ'ילה על האוכף מצד שמאל.
בעולם שאנדריי אגאסי פרסם את קאנון בסלוגן image is everything, מדמה עצמי לאלי וואלאך עם שקי שלל הכסף אחרי שוד.
והוא שולח אותנו לדרכנו. "סולו?" אני שואל באימה. "סולו." הוא משיב בבטחה. ואני, כאמור, בהתאם לאישיותי הרכה החדשה שהטמעתי לאור התהליכים שעובר פה- מציית.
וידידתי החדשה ואני מהדסים בואכה נקודת ההתחלה.
לו הייתה לי מגבעת סטטסון במקום שמאטע מצחיית הבייזבול המעוכה, מרופטת ומטונפת, נושאת לוגו הימורי שש-בש שידידי הנערץ נתן לי, אם סיגרילה היתה תחובה בפי, ואם הייתי תוחב את רגלי לארכופות* קוליות ולא לחצאי פאנטופקאלאך כנהוג באמריקה הלטינית שכף רגלי הנפוחה והעקומה השתלשלה ממנו, הייתי מרגיש כמו קלינט. לא טון. איסטווד.
*ארכוף או משוורת, הוא התקן בצורה טבעתית הקשור בצידי האוכף אליו מכניס הרוכב את רגלו. הארכוף מסייע לרוכב לטפס על הסוס וחשוב מכך מחזק את יכולתו להישאר ישוב באוכף ולשלוט בהתנהגותו של הסוס.
וזו תחילתה של ידידות מופלאה;
היא ואני מתמזגים יחד עם הטבע כמו, הייתי אומר, כמו,
כמו ספגטי ופרמז'ן בטרטוריה,
כמו קנלוני ומוצרלה בסמפדוריה,
כמו אוזן המן ופרג בקונדיטוריה,
כמו אמפנדה קון קרנה ושמן בקולומביה.
אני ממצמץ לה, והיא לא שומעת. טופח לה על צווארה והיא מתעלמת. מתנהלת לה, לנו, במתינ-תינות.
כלי הניווט היחיד שיש לי הוא השעון. אמרו לי שזה בערך 50 דקות רכיבה.
אחרי כמה מאות מטרים ידידתי החדשה פונה ימינה כברירת מחדל למשהו שמזכיר שביל לעומת ישר לאסופת שלוליות מפחידות. ואני, אפעס, הכיוון לא נראה לי. אבל היא בת המקום, ואני בעיצומו של תהליך הסתגלותי לאישיותי החדשה שממש בעצם רגעים אלה נטמעת. אז מאפשר לה, נוקט בהעצמה בהמתית.
העצמאות של הבתשלזונה עלתה לי ביותר משעה- ממחצב הזמן יש לי הרבה, יכול לייצא. אני בכלל מוציא שם רע לסתלבטנים. העניין הוא שהכניסה לחשכה מדאיגה. לא טוב.
חוצים נחל שלוחך את כרסה ומרטיב את שוקיי. האם לזה התכוונו?
מתנהלים חצי שעה ומגיעים למחנה הבא כדי ללמוד שאכן התקדמנו לקמפ השני והאחרון, למחוץ חפזנו, לא למחוז חפצנו.
כבר 4. הפארק נסגר ב- 5. לא טופפף.
חוזרים. את הבוץ, הטיפוס, הנחל. מגיעים למזלג. וזאתי רוצה- מה רוצה? מתעקשת, לחזור למחנה ממנו יצאנו. מתעקשת. אני משכנע אותה במצמוצים שעוזרים כמו מתים לכוסות רוח, בשידולים שמסייעים כמו רוחות לכוסות מתים ובהצלפונת פותרנית. מתקרנייפים. שיכרון הכוואח.
אני תמה באיזו שפה לדבר אליה.
ואנחנו הולכים. היא ידעה למה לא רצתה לפנות; בתחילה הברכיים של הבהמה האומללה מתלכלות. בהמשך גם הבטן. וזו רק ההתחלה.
שם אותה על טייס, כלומר על קאובוי, אוטומטי- נותן לה חופש בחירה מוחלט וחירות החלטה מלאה, היא בוחרת את דרכה.
אבל רבותי, אני בחור רציני, לא בורח מאחריות- שומר על אחריות מיניסטריאלית.
חוץ מאשר כשנתקעת. אז חוזר לנהל. ניהול מודרני, מקדם, מאפשר, ממצה את יכולת העובד, לא מתייחס אליו, לבהמה במקרה זה, רק כתשומה נכלית (מלשון כלייה), אלא, כשותפה שווה לחתירתנו ליעד מדיד משותף.
במקומות צרים משפשף את הארכופות. מטפסים בשבילים צרים בהם אני נאלץ להרים את הארכופות והיא משפשפת את בטנה. לפרקים עומדת זו נבוכה, תוהה אובדת עצות בפני האתגר שלפניה, אני מייעץ לה 'אחות שלו, חאלאס עם תיכנוניזציות, תזיזי את ישבנייך הצמוקים'.
במתלולים אני חושש שהיא תמעד קדימה. במדרונים שהיא תחליק על בוץ. אתם לא מבינים- היא נועצת רגל, בוץ עד הברך. היא עומדת שניה, קשה לה להיחלץ.
משמאל תהום של כולה שנים שלושה מטרים אבל רוחש סלעים מזמינים. כלומר, אם נפול ועוד היא עלי, אף ששריר התאומים שלי עצום בנפחו, לא נראה לי שיכול לקחת עליו סוס, גרום ככל שיהא. באסון שכזה, רגלי השמאלית תקנא בזו הימנית הנפוחה.
תופס את עצמי עושה "yo, יו, yo." ומייד אחרי המעבר המפחיד צוחק. בקול רם.
כלומר אם הסיטואציה לא היתה רצינית, היא היתה משעשעת.
שומע באוזני רוחי את אמי "יאירי, אתה מתגרה" כשהייתי מכניס את עצמי למצבים המחייבים חילוץ.
ועוד כמה מחשבות באות לי. חלקן לא ממש נעימות, וחלקן ממש לא.
והיא מסכנה שלי- קשה לה. היא מתנשפת, גונחת, משתעלת מקדים,
נופחת, מפליצה, משתינה ומחרבנת מאחור.
מטפטף עלינו. לא ירח. גשם טרופי. הולכים ומחשיך, מחשיך והולך. היכן שהדרך צרה ונקיק- אין בעייה, ברור. יש יותר מדי צמתים שאני לא בטוח בשיקול ניווטה של חברתי האמיצה.
וכדי להישאר מינורי ולא לעשות דרמות, ממש באור אחרי האחרון, מזהה את האורווה של ההתחלה.
הקלה עולה. מתקשה לרדת. מצמיד את הבהמה המתוקה לצינור ברזל, יורד, קושר אותה, טופח לה בהכרת תודה על יישום חמלתה.
הולך עד לכניסה לפארק בחשיכה מוחלטת. ביני לביני תוהה, מילא לא מחפשים את החמור שנקלע לסיטואציה, אבל גם לא את הסוס?
עוצר ליציאה. יציאה של הקלה. שחרור. מכל הלב והקיבה.
מה שהשארתי להם, חוששני, נזק אקולוגי שישים לאל את מאמציהם הסביבתיים שהם כה עמלו לשמר.
צולע לי לכוון השער, חמישה קילומטר חזרה בחושך, בכביש. מתפלל, עד כמה שאשכנזי צולע, חסר אמונה, נטול אינטליגנציה רגשית, שלא יהיה נעול. נעול. מטפס, נשרט מעט, עובר.
תופס קמיונטה חזרה לטגנגה. המסע מתיש, אך מקביל לצעדה לאלקלעי לעומת מה שהיה עד כה.
לדעתי, אבל אני משוחד- מדבר מהפוזיציה, זה יהיה יפה עם קופ"ח מכבי, שם עשיתי ביטוח בריאות, יכירו ב- 34 ש"ח על הסוס ועוד 40 ש"ח על בזבוז, פספוס ההסעה המשולמת חזרה לנקודת האיסוף. לא? חילוץ מוסק היה עולה הרבה יותר. הבאסה שאין לי קבלות על הסוס. וגם לא על הקמיונטה. אתם חושבים שהם יסתפקו בהצהרה?
דפני, סתיו, איפה אתן כשאני צריך אתכן?
למחרת בבוקר, הרחבה המקיפה את הבריכה בקאסה בנימין ריקה. הקייטנים, כמו שחידש ברק, נחים. מחליט לטייל בפארק טיירונה, אם תסתכלו היטב בתמונות המצורפות (לא) תוכלו לראות אותי. כמה עשרות קילומטרים צפונית מזרחית לסנטה מרתה.
מקצר את הביורוקרטיה, שבסופה 3 קמיונטות- מיניבוסים וואנים המשמשים כמוניות, 30 איש בערך, מתאספות ברחבת סופרמרקט מקומי לרכישת אספקה.
אלה מוצ'ילרים מהז'אנר העתיק, המקורי- בנים רזים, ארוכים וזרוקים, אירופאיות דשנות, לבנבנות ועקוצות על המנעד הרגשי שבין נינוחות לעצבניות באמפליטודה ותדר גבוהים.
אם לא סופרים אותי – מניסיון, לא ממש כדאי - אין ישראלים.
דרך יפה, גשומה, בכביש תחום בצמחיה טרופית.
פונים לפארק. בבודקה משלמים מופקע. מצמידים צמיד כ-חולים בבית אבות- זה אני, הם כ-אבות בבית חולים ליולדות- החברה המקומיים רציניים פה בלשמור על השמורה, לא רוצים זרים לא מורשים שירשרשו להם.
בפארק, נוסעים חמישה קילומטר לחנייה. יורדים ומתפזרים. ישנם שני מסלולים, הקצר עד לקמפ, 4.2 ק"מ, הארוך יותר כ- 6 ק"מ לקמפ המרוחק. טיפטופציה מתונה.
(גם) בשביל יום כזה מטייל (לא רק). מבחינתי, כשהרוטינות משתבשות, נשארים בחיים, סופחים חוויות, תובנות וצחוקים, וכל זאת ב-עלות שיכול לעמוד בה- טעם הטיול.
מביא את התקלות שלי למיצוי. עם זאת, כשאני מחרבן, אני רוצה את זה כבד, לח, רוטט, בוהק, קולוסאלי, שמח להיחשף. לא איזה דארדאלע, דאחל'ה מינורי, מוצנע בחסות ההכחשה, ההדחקה, החשיכה.
בתחילת מסלול ההליכה מזלג מפצל: ישר לשביל ההליכה. שמאלה דרך אורווה. מתרגל את יכולת הפניה במעט הספרדית שיש לי, ומברר עם הסוסנים מה עדיף: אומרים ישר. שמאלה אמנם קצר יותר, אך לא למעבר אדם, אלא לבהמות, שכן יש שם מוצ'ו גראנדה בוץ.
מעבה צמחייה צפופה ודחוסה טרופית. החודש הגשום ביותר בשנה שהממוצע 250 מ"מ בחודש.
חם, לח, נוטף. אי אפשר להגיד זיעה, מגיר מים.
כאיש לא פרקטי, ובניגוד לפילוסופיה שאני מחסידיה, שמרתי אמונים לידידי המחשב- נושא אותו במוצ'ילה הקטנה, ובה בעת הזנחתי את משרתיי הנאמנים- נעלי הניו באלאנס המרופטות שאין לי לב ונעליים חלופיות להשליך. אותו לא צריך, להן, לנעליים נזקק. זה לא נכון, לי לפחות, ללכת מרחקים כאלה ועוד שם, בסביבה לא ידידותית, פוטנציאלית עויינת, בסנדלים. ואני זה שגער בברק שהלך למשחק כדורגל בגביע העולם בדרא"פ בג'יבוטים.
ואני הולך, מטפס, ברך ימין דוקרת. מסלול שביל כבוש, לעתים רמפת עצים, טיפוס בין סלעים, דשדוש בחול-ים- מגוון.
בין צמחייה עבותה, צופה מדי פעם במפרצים כבגלויות, חוזה בפרפרים תכולי כנף מפרפרים בין גווני ירוק עמוק.
הפיזיולוגיה לא מי יודע כמה, חוותה עבר נעים יותר, מתרגלת הווה ככה ככה לפני עתיד מחורבן.
אבל הרוח- איתנה. מאושר שהגעתי עד הלום.
חולף ליד שלט שמציין 20% מהדרך. מקושקשים עליו גרסאות ברוך ג'מילי בנוסח שנות ה- 2000, בספרדית ועברית.
אני במוד משימתי בראש הפק. חולף על פני שלט ה- 40%. מוטרד מעט מהבוץ, הרגליים, אחיזת הסנדלים הרעועה, הברך המציקה.
גיגנגן שפאצירן.
ואז, באיזו תנועה מסורבלת בלתי מסונכרנת, הסנדל הימני מאבד אחיזה, מעידה על רגל שמאל- בום, נחיתה מעקמת לא טובה על רגל ימין- טראח, בולם רע עם היד- בוינג מתממשק עם הראש בבוץ.
המשקפיים והסתימות, תודה לשיננית ליאל, במקומם. אבל זה קיבינמט כואב. ברגל ימין. עיקום כזה.
נח. שותה. הרגל מתנפחת. גורב את הגרב האלסטית שנרכשה בגוואטמלה 2006.
בינתיים, את שאר אנשי הקבוצה מאחורי עוקף. על אף הכחשותי המילוליות הנחרצות, הם מבחינים שמשהו לא תקין פיזיולוגית; כנראה שאין סנכרון בין מראה עיניהם למשמע אזניהם. שואלים לשלומי. ההתנייה עובדת: Thank you for asking, everything is just fine. כל מה שרוצה שיניחו לי. אין לאן להימלט.
ימינה המצוק ממנו משקיפים לים הקריבי, שמאלה, צֶפֶף צמחיה שלא מתכוון שיחדרו אליו.
מקבל החלטה שגוייה, נוספת, שמכיוון שעברתי חצי דרך לערך, להמשיך. אז ממשיך. בצליעה. עולה, יורד, מטפס בזעם. פאן- זה כבר לא. לא עוצר. שותה תוך כדי הליכה. עוקף את מי שעברו אותי ונחים למראות נקודות תצפית מרהיבות.
בדרך חולף על פני חופים מפתים להתרחץ.
שקריישן וכזביישן- אין חוף שמפתה אותי להתרחץ, לוחך יבשה שכמוני, שמרגיש במים כמו דג לא סתם ביבשה, במדבר. אבל כנראה שחופים אלה הם כאלה, שכן יש שילוט שמכריז שעל אף הפיתוי להתרחץ אסור לעשות זאת בתכלית האיסור, שכן מאות אנשים טבעו שם, ככתוב בספרדית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ואף דוברי העברית לא קופחו, לשואבי הגאווה הלאומית בינינו.
מגיע לנקודת הסיום, מחנה ומסעדה אקולוגית. רואה שם סוסים. מבין שתכלית הבהמות היא שימוש כאינסטרומנט טרנספורטיבי ייעודי לתחזוק המקום. לא לציפציפיאדה טוריסטית. אין לשם גישה ברכב ממונע, אולי דרך הים.
נח על שתייה, מעט חטיפים. מבין שצריך לחזור, לא להיכנס למנוחה שיהיה קשה לצאת ממנה.
הרגל נפוחה אחו'ל'שרמוטה.
הרגל נפוחה אחו'ל'שרמוטה. מברר על לשכור סוס לחזור. עבור 34 ש"ח יתנו. יפה.
בינתיים האחרים מגיעים, מתעניינים בשלומי, משיאים עצות, מביעים חמלה אשכנזית, פרוטסטנטית, מתונה, כזו שיכול להכיל.
שם עיני על בהמה גדולה שנראית לי כשרה לשאת את לא מעט, את מאת, קילוגרמיי.
מצביע על הבהמה ששבתה את העדפתי לראשונה- "נססיטו אס אל מאס פוארטה" רומז לו.
לא סוסים ולא יער, הוא עומד על שלו "אסה מאס פוארטה"..
מספר הדיסציפלינות שמרגיש מומחה בהן נמוך מלכתחילה, כעת בנסיגה.
חיות לא מנמות עליהן.
את החיות שלי, בעיקרון, מעדיף בצלחת, בפריזר, או עם בטריות, וזועולוגיה אני בכלל לא יודע לאיית. סומך עליו.
סומך עליו.
מכירים את אלה שלפני כל פרוצדורה רפואית מתחקרים את הרופא- גם לפני פיצוץ חצ'קון, ובודקים האם הוא נצר לרמב"ם? אז אני חרבטניק. לא מאלה, משתף פעולה עם בעל הסמכות.
בכלל, בניגוד לדעות קדומות, אידיאות פיקס, השמצות פרועות, תפישות ארכאיות, מיושנות, חסרות בסיס, תוקף או משענת על אישיותי הקשה, נוקשה, צייקנית, אטומה ובלתי מתפשרת, הרווחות להן ברבע הצפון מזרחי של הכדור, ברבעו הדרום מערבי הוצאתי לעצמי מוניטין על מזגי השקט שליו, נינוח, טרנקילו, צייתן נוח לבריות ומועיל לבריאות.
[אני כזה כמובן ;-) עד שמזהה שמישהו בא להוציא ממני מה שאין ברצוני או בכוונתי לתת, ואז חוזר להתניות שמיוחסות לי שלא בצדק.
כולל זה, אבוי לבושה, שלא עליתי על אוטובוס כשבקשו ממני 1,400 פזוס שהם כ- 2.80 ש"ח, שכן, לא שמעתי את ה'מיל' שקדם בבירור לפני, וחשבתי שצריך לעלות רק 400 שהם כ- 80 א"ג.]
אני מנסה לעלות על הבהמה הגרומה. כמעט מפיל אותה על צידה השמאלי.
הבחור מנחה אותי לגזע עץ מונח אופקית שבאמצעותו מטפס. לא הכי אלגנטי, אבל, היי, (כמאמר ידידי הנערץ בעת שמעודד את עצמו כשמזהה שהוא בצרה-) אני על הסוס!
הבחור מצייד אותי בענף ירוק לזירוז, ומלמד אותי לתקשר עם הסוס בקולות מצמוץ בפה קפוץ כמו שאבא שלי היה ממצמץ לי כשהייתי בגן, באילת. ואז מלמד היכן להצליף.
ואני, אני בכלל חנאנה צפונית רוצה להיות ליבראלית להיתפש כנאורה מהבועה, המחוייב לשיטות חינוך, זירוז, תגמול, ותמרוץ מודרנו-חיוביות, פוזיטיבו-עדכניות, של הכרה באינדיבידואל ובצורך, מלל מסביר רציונל, וכאלה ציפציפיאדות.
הבחור תולה לי את המוצ'ילה על האוכף מצד שמאל.
בעולם שאנדריי אגאסי פרסם את קאנון בסלוגן image is everything, מדמה עצמי לאלי וואלאך עם שקי שלל הכסף אחרי שוד.
והוא שולח אותנו לדרכנו. "סולו?" אני שואל באימה. "סולו." הוא משיב בבטחה. ואני, כאמור, בהתאם לאישיותי הרכה החדשה שהטמעתי לאור התהליכים שעובר פה- מציית.
וידידתי החדשה ואני מהדסים בואכה נקודת ההתחלה.
לו הייתה לי מגבעת סטטסון במקום שמאטע מצחיית הבייזבול המעוכה, מרופטת ומטונפת, נושאת לוגו הימורי שש-בש שידידי הנערץ נתן לי, אם סיגרילה היתה תחובה בפי, ואם הייתי תוחב את רגלי לארכופות* קוליות ולא לחצאי פאנטופקאלאך כנהוג באמריקה הלטינית שכף רגלי הנפוחה והעקומה השתלשלה ממנו, הייתי מרגיש כמו קלינט. לא טון. איסטווד.
*ארכוף או משוורת, הוא התקן בצורה טבעתית הקשור בצידי האוכף אליו מכניס הרוכב את רגלו. הארכוף מסייע לרוכב לטפס על הסוס וחשוב מכך מחזק את יכולתו להישאר ישוב באוכף ולשלוט בהתנהגותו של הסוס.
וזו תחילתה של ידידות מופלאה;
היא ואני מתמזגים יחד עם הטבע כמו, הייתי אומר, כמו,
כמו ספגטי ופרמז'ן בטרטוריה,
כמו קנלוני ומוצרלה בסמפדוריה,
כמו אוזן המן ופרג בקונדיטוריה,
כמו אמפנדה קון קרנה ושמן בקולומביה.
אני ממצמץ לה, והיא לא שומעת. טופח לה על צווארה והיא מתעלמת. מתנהלת לה, לנו, במתינ-תינות.
כלי הניווט היחיד שיש לי הוא השעון. אמרו לי שזה בערך 50 דקות רכיבה.
אחרי כמה מאות מטרים ידידתי החדשה פונה ימינה כברירת מחדל למשהו שמזכיר שביל לעומת ישר לאסופת שלוליות מפחידות. ואני, אפעס, הכיוון לא נראה לי. אבל היא בת המקום, ואני בעיצומו של תהליך הסתגלותי לאישיותי החדשה שממש בעצם רגעים אלה נטמעת. אז מאפשר לה, נוקט בהעצמה בהמתית.
העצמאות של הבתשלזונה עלתה לי ביותר משעה- ממחצב הזמן יש לי הרבה, יכול לייצא. אני בכלל מוציא שם רע לסתלבטנים. העניין הוא שהכניסה לחשכה מדאיגה. לא טוב.
חוצים נחל שלוחך את כרסה ומרטיב את שוקיי. האם לזה התכוונו?
מתנהלים חצי שעה ומגיעים למחנה הבא כדי ללמוד שאכן התקדמנו לקמפ השני והאחרון, למחוץ חפזנו, לא למחוז חפצנו.
כבר 4. הפארק נסגר ב- 5. לא טופפף.
חוזרים. את הבוץ, הטיפוס, הנחל. מגיעים למזלג. וזאתי רוצה- מה רוצה? מתעקשת, לחזור למחנה ממנו יצאנו. מתעקשת. אני משכנע אותה במצמוצים שעוזרים כמו מתים לכוסות רוח, בשידולים שמסייעים כמו רוחות לכוסות מתים ובהצלפונת פותרנית. מתקרנייפים. שיכרון הכוואח.
אני תמה באיזו שפה לדבר אליה.
ואנחנו הולכים. היא ידעה למה לא רצתה לפנות; בתחילה הברכיים של הבהמה האומללה מתלכלות. בהמשך גם הבטן. וזו רק ההתחלה.
שם אותה על טייס, כלומר על קאובוי, אוטומטי- נותן לה חופש בחירה מוחלט וחירות החלטה מלאה, היא בוחרת את דרכה.
אבל רבותי, אני בחור רציני, לא בורח מאחריות- שומר על אחריות מיניסטריאלית.
חוץ מאשר כשנתקעת. אז חוזר לנהל. ניהול מודרני, מקדם, מאפשר, ממצה את יכולת העובד, לא מתייחס אליו, לבהמה במקרה זה, רק כתשומה נכלית (מלשון כלייה), אלא, כשותפה שווה לחתירתנו ליעד מדיד משותף.
במקומות צרים משפשף את הארכופות. מטפסים בשבילים צרים בהם אני נאלץ להרים את הארכופות והיא משפשפת את בטנה. לפרקים עומדת זו נבוכה, תוהה אובדת עצות בפני האתגר שלפניה, אני מייעץ לה 'אחות שלו, חאלאס עם תיכנוניזציות, תזיזי את ישבנייך הצמוקים'.
במתלולים אני חושש שהיא תמעד קדימה. במדרונים שהיא תחליק על בוץ. אתם לא מבינים- היא נועצת רגל, בוץ עד הברך. היא עומדת שניה, קשה לה להיחלץ.
משמאל תהום של כולה שנים שלושה מטרים אבל רוחש סלעים מזמינים. כלומר, אם נפול ועוד היא עלי, אף ששריר התאומים שלי עצום בנפחו, לא נראה לי שיכול לקחת עליו סוס, גרום ככל שיהא. באסון שכזה, רגלי השמאלית תקנא בזו הימנית הנפוחה.
תופס את עצמי עושה "yo, יו, yo." ומייד אחרי המעבר המפחיד צוחק. בקול רם.
כלומר אם הסיטואציה לא היתה רצינית, היא היתה משעשעת.
שומע באוזני רוחי את אמי "יאירי, אתה מתגרה" כשהייתי מכניס את עצמי למצבים המחייבים חילוץ.
ועוד כמה מחשבות באות לי. חלקן לא ממש נעימות, וחלקן ממש לא.
והיא מסכנה שלי- קשה לה. היא מתנשפת, גונחת, משתעלת מקדים,
נופחת, מפליצה, משתינה ומחרבנת מאחור.
מטפטף עלינו. לא ירח. גשם טרופי. הולכים ומחשיך, מחשיך והולך. היכן שהדרך צרה ונקיק- אין בעייה, ברור. יש יותר מדי צמתים שאני לא בטוח בשיקול ניווטה של חברתי האמיצה.
וכדי להישאר מינורי ולא לעשות דרמות, ממש באור אחרי האחרון, מזהה את האורווה של ההתחלה.
הקלה עולה. מתקשה לרדת. מצמיד את הבהמה המתוקה לצינור ברזל, יורד, קושר אותה, טופח לה בהכרת תודה על יישום חמלתה.
הולך עד לכניסה לפארק בחשיכה מוחלטת. ביני לביני תוהה, מילא לא מחפשים את החמור שנקלע לסיטואציה, אבל גם לא את הסוס?
עוצר ליציאה. יציאה של הקלה. שחרור. מכל הלב והקיבה.
מה שהשארתי להם, חוששני, נזק אקולוגי שישים לאל את מאמציהם הסביבתיים שהם כה עמלו לשמר.
צולע לי לכוון השער, חמישה קילומטר חזרה בחושך, בכביש. מתפלל, עד כמה שאשכנזי צולע, חסר אמונה, נטול אינטליגנציה רגשית, שלא יהיה נעול. נעול. מטפס, נשרט מעט, עובר.
תופס קמיונטה חזרה לטגנגה. המסע מתיש, אך מקביל לצעדה לאלקלעי לעומת מה שהיה עד כה.
לדעתי, אבל אני משוחד- מדבר מהפוזיציה, זה יהיה יפה עם קופ"ח מכבי, שם עשיתי ביטוח בריאות, יכירו ב- 34 ש"ח על הסוס ועוד 40 ש"ח על בזבוז, פספוס ההסעה המשולמת חזרה לנקודת האיסוף. לא? חילוץ מוסק היה עולה הרבה יותר. הבאסה שאין לי קבלות על הסוס. וגם לא על הקמיונטה. אתם חושבים שהם יסתפקו בהצהרה?
דפני, סתיו, איפה אתן כשאני צריך אתכן?
הפרקים הבאים:
