יוני 2010
יום ראשון במוסקבה
פרק 1, זדראסטוֻוייט
זהירות: חומרים מתישים. הקורא על אחריותו, הכותב מתנער ונוער.
המלצה: במנות קטנות. כדאי להדפיס. רצוי לא להיאבק- לא מתאים לא נורא, שכן, בסיום הקריאה לא ממתין רצפט או נ.צ. ג'י.פי.אסי. למעיין נעורים ואף לא למעין עושר. אולי לאין אושר.
תלונות: להעביר ל
בין הקוראים השורדים יוגרל סוף שבוע.
המלצה: במנות קטנות. כדאי להדפיס. רצוי לא להיאבק- לא מתאים לא נורא, שכן, בסיום הקריאה לא ממתין רצפט או נ.צ. ג'י.פי.אסי. למעיין נעורים ואף לא למעין עושר. אולי לאין אושר.
תלונות: להעביר ל
בין הקוראים השורדים יוגרל סוף שבוע.
מוסקבה. יום ראשון. לא שלי, כלומר כן, אבל במובן של סאנדיי. איריס בביקור. חוזרת לישראל
בטיסת בוקר. ערב קודם מתלבטים האם להגיע לתחנת הרכבת באמצעות המטרו, אותה תרגלנו לראשונה
יומיים קודם, האם במונית רחוב, או שמא ברכב החברה החונה לרשותי. אתמול דרסתי את בתולי
נהיגתי הרוסית. ואם כבר ברכב עצמאית, אולי כבר כדאי להגיע איתו לשדה? כולה ארבעים וחמישה
קילומטראת לשדה תעופה דומנדֶדובו. מתוכם, ששה עשר שלעיתים נקמ"שים ב- 140 שעטות, שאר
השלושים- שעה וחצי שעתיים חפירה. מדוד. תריסרי פעמים.
עיר עצומה מוסקבה. מהז'אנר של לונדוניוטוקיורק. טוויסט עצבפפףף, תוגה הווייתית, עוטה כשמיכה אפורה, כבדה, שורה על הכל. בניינים מרשימים, כבדים כאלה, פארקים ומרחבים ציבוריים שמתכוונים, אפילו משתדלים, אך לא מצליחים להשרות אווריריות ומרחב. עלי לפחות.
לחווייתי- מקום נטול חן.
גם לא צירי תנועה מהירים שחותכים את העיר. במקום זאת- סובי מוסקובי והקיפוה: בקונספט שעוצב החל מהמאה ה-16 ותצורתו התגבשה ב-1820- הטבעת. רינג. קאלצו. אלה, שלושתן, מקיפות את הקרמלין והככר האדומה שחוברו להן יחדיו. הטבעות ברדיוסים גדלים, תחמו את העיר, את התפתחותה, חתמו את אווירתה בעבר. כעת, מצרים באפקטיביות את תנועתה, כנעליים השומרות על קרסולי סיניות קטנות, מגבילות תנועה, מעכבות צמיחה, כמטפורה תרבותית משמרת, אֶתנו-צנטרית.
גר על הסֶדוביה קאלצו, טבעת הגנים, הרינג השני. קוטר הטבעת כ- 16 ק"מ וכוללת 17 שמות רחוב מתחלפים. יש עליה, כלומר תחתיה, קו מטרו. שם התואר 'עורק' קטן על הרינג, אלא אם מוסיפים ל'עורק' את התואר חיים. בצרותה- שישה נתיבים, בשיאה- ח"י חבקי נתיבי חֶנֶק. הדירה ממוקמת פצצה. מצפון, הבית מעבר לכביש- שגרירות ארצות הברית. שוטרים רוסים חמושים ניצבים תחת כובעי מצחיה עצומים כסירי צ'ולענט שומרים עליו. על הסיר. שמעתי, שכשבניין השגרירות נבנה הרוסים הטמינו ציוד האזנה בקירות; שולח לכם, סרגיי המצותת במפקדה ואלכסיי השומר בחוץ, אמפטיה על התמודדותכם עם הכל, הקול, הטעם והריח שאני מפ(ל)יץ בד' אמותיי. ובחוץ.
מדרום- המשרד, מגדל Lotte Plaza, נראה כאילו התמונה צולמה מביתי, שהוא למוסקבה כמו, נגיד, בית אסיה לתל-אביב. ספון בקומה 19, שתי קומות מטה מ-בר מסעדה Kalina, נניח, הרפאל המקומי. בין דירתי החביבה, המצטנעת בבניין מדכא, למשרדי המנקר בבניין מתפאר, 373 מטר הליכה ושלושה קילומטרים נסיעה, ככתוב על פי ממלכת גוגל, נסיכות ארת'.
טקטיקת ההתנהלות: חיפוש שלטים לשדה. הפניה אליו אמורה להיות קודמת לתחנת הרכבת המרוחקת חמחשה קילומטר על הרינג. מתקדמים. מוצאים שלט לשדה תעופה פרטי, לא לַנָחוץ, שאליו לא מאתרים את הפנייה. הולכים, כלומר נוסעים, על רכבת.
מגיעים לתחנה. מחנים, שולים את הטרולי ממחשכי הבגאז', רוכשים כרטיס רכבת – כל חצי שעה עגולה, 47 דקות לשדה, עולים לרציף – כזה שאפשר לעשות עליו סרטי שחורלבן מהפורטיז. צועדים לתחילתה כדי להיות קרובים לטרמינל בעצירתה.
יוצא מהקרון. בין הדלת לחלון הראשון, בהסתכלי פנימה רואה את איריס קמה, קוראת לי בתנועות רחבות, מושכת הטרולי מרבצו ומכריזה על התקלה החו"לטימטיבית- השארתי את הדרכון בבית. חוּנְיָה, כאמירת המקומיים.
בקונסיליום מהיר מתקבלת ההחלטה להביא את הדרכון, כולנו. איריס מֻכוונת לרכבת של 9, אני מתכוונן לזו של 8:30; נסיעה למשרד, עיקופ3קילומטרים- אין שמאלה לדירה, הגעה, איריס מורידה דרכון, אני הופך ת'אוטו, עיקופ3קילומטרים- אין עלייה לרינג לכיוון התחנה, נסיעה מהירה, פרידה, וסמס שאנחנו על הסוס, כלומר על הרכבת של 8:30. יפה.
עיר עצומה מוסקבה. מהז'אנר של לונדוניוטוקיורק. טוויסט עצבפפףף, תוגה הווייתית, עוטה כשמיכה אפורה, כבדה, שורה על הכל. בניינים מרשימים, כבדים כאלה, פארקים ומרחבים ציבוריים שמתכוונים, אפילו משתדלים, אך לא מצליחים להשרות אווריריות ומרחב. עלי לפחות.
לחווייתי- מקום נטול חן.
גם לא צירי תנועה מהירים שחותכים את העיר. במקום זאת- סובי מוסקובי והקיפוה: בקונספט שעוצב החל מהמאה ה-16 ותצורתו התגבשה ב-1820- הטבעת. רינג. קאלצו. אלה, שלושתן, מקיפות את הקרמלין והככר האדומה שחוברו להן יחדיו. הטבעות ברדיוסים גדלים, תחמו את העיר, את התפתחותה, חתמו את אווירתה בעבר. כעת, מצרים באפקטיביות את תנועתה, כנעליים השומרות על קרסולי סיניות קטנות, מגבילות תנועה, מעכבות צמיחה, כמטפורה תרבותית משמרת, אֶתנו-צנטרית.
גר על הסֶדוביה קאלצו, טבעת הגנים, הרינג השני. קוטר הטבעת כ- 16 ק"מ וכוללת 17 שמות רחוב מתחלפים. יש עליה, כלומר תחתיה, קו מטרו. שם התואר 'עורק' קטן על הרינג, אלא אם מוסיפים ל'עורק' את התואר חיים. בצרותה- שישה נתיבים, בשיאה- ח"י חבקי נתיבי חֶנֶק. הדירה ממוקמת פצצה. מצפון, הבית מעבר לכביש- שגרירות ארצות הברית. שוטרים רוסים חמושים ניצבים תחת כובעי מצחיה עצומים כסירי צ'ולענט שומרים עליו. על הסיר. שמעתי, שכשבניין השגרירות נבנה הרוסים הטמינו ציוד האזנה בקירות; שולח לכם, סרגיי המצותת במפקדה ואלכסיי השומר בחוץ, אמפטיה על התמודדותכם עם הכל, הקול, הטעם והריח שאני מפ(ל)יץ בד' אמותיי. ובחוץ.
מדרום- המשרד, מגדל Lotte Plaza, נראה כאילו התמונה צולמה מביתי, שהוא למוסקבה כמו, נגיד, בית אסיה לתל-אביב. ספון בקומה 19, שתי קומות מטה מ-בר מסעדה Kalina, נניח, הרפאל המקומי. בין דירתי החביבה, המצטנעת בבניין מדכא, למשרדי המנקר בבניין מתפאר, 373 מטר הליכה ושלושה קילומטרים נסיעה, ככתוב על פי ממלכת גוגל, נסיכות ארת'.
למה שלושה קילומטר נסיעה על פחות מ- 400 מטר הליכה? אוה, זה כי אין שמאלה. על הטבעת.
למה אין שמאלה? מוטורית, כדי להימנע מפניות שמאלה שעוצרות את התנועה. ולא, אין מחלפים על הטבעת.
אידיאולוגית, מפני שהפרט, בתצורתו האינדיבידואלית, כאן, לא באמת מעניין.
ובניסוח אלטרנטיבי - המכלול הוא הרלוונטי.
כלומר, באמא'שך ועזוב'תך מציפציפיאדה אינדיבידואליסטית פוסט מודרניסטית- טובת הכלל באינטרפרטציה הנתפשת על-ידי השלטון היא הרלוונטית. התפישה שרירה היסטורית לעבר. למערב, לא למקומיים, הייתה תקווה עם מלות קסם כפרסטרויקה וגלסנוסט– בנייה מחדש ופתיחות גורבצ'וביים, נערץ רוחם של פלוצרים מערביים ושנוא נפשם של המקומיים. מבחינת הרוסים – ניפץ את הסדר והעוצמה, על פי סדר ערכים זה, הברית מועצותית, שלא נכון היה להרוס.
לשאלתי המעיקה, מי היא הדמות שהם מעריכים פוליטית במאה העשרים, רבים ענו, שסטאלין, על אף ההסתייגוות המתבקשות הרשים אותם- היה סדר. שלטון. יכולת עשייה.
הם לא מזהים מנהיג שקידם את טובת האזרח. לא מחפשים כזה. ישנה הסכמה, הסכנה, הבנה, שמנהיגות עושה לעצמה ואולי לכלל כלשהו. לא לאזרח. זה הדי.אנ.אי.
האם גישה זו מצמיחה תושבים המתגוננים בחולשתם כהישרדות מפני שלטון חומס, ובחוזקתם מפתחים, מטפחים תרבות מתוחכמת עם הומור ציני החוגג כשל וממול כהשלמה, כוחניות ואלימות כאמצעי קידום והתפתחות?
נחשפתי למחקר שנערך באוניברסיטת בר-אילן הבודק את שיעורם של מהגרים יוצאי חבר העמים בין מי שרואה עצמו כיזם בישראל. בדרך כלל, בחברות הגירה שיעור היזמים מבין המהגרים גבוה יותר מהממוצע: במגבלות השפה, התרבות והתנאים- העצמאות, ההעזה, הכורח שביוזמה היא דרך המהגרים לשרוד, להשתלב, להתקדם בחברה המארחת. בישראל שיעור הרואים עצמם כיזמים בקרב יוצאי חבר העמים נמוך יותר, מובהק. ההסבר שנתנו המלומדות לתופעה המאובחנת- את מעשה היזמות המהגרים בצעו בעצם הגירתם.
הגירת העולים יוצאי חבר העמים, מפעימה אותי; בחריצותם, הטמעותם המוצלחת במארג התעסוקתי כלכלי, בכישורי מיומנות הבנת הסיסטמה- מה מגיע ומה אולי, מה כדאי ומה על תנאי, על מה להילחם ואת מה לדרוש, בשאיפה לביטחון ועצמאות כלכלית. נראה לי שכישורים אלה נוצרו והתפתחו כתוצר מסגרת מסויימת – זוכר שהתפעלתי עד כמה השיח החברתי בין קיבוצניקים כולל יחסי פרט-סטרוקטורה, מה לגיטימי לקבל/לקחת ומה לא.
העולים לישראל, בהכללה, כך אני לומד ממקומיים במוסקבה, מהווים רובד סוציו-אקונומי גבוה מהממוצע. עלייתם, לדעתי, היא התגובה החותרת לסדר נשאף שהופר להם עם ההתפרקות הסובייטית. המעשה הדרמטי שבהגירה אינו יוזמה, אלא תיקון הכרחי ואפשרי למעקה שהתעקם, פלטפורמת חיים שהתרככה, גריד שהתחרבן, יציבות שהתערערה, מוצקות שנמסה. כשמסך הברזל קרס העולים קיוו שהגירתם תממש תקווה לסטרוקטורה חלופית טובה ובעיקר יציבה יותר מהמציאות הרעה הנוזלת. לאו דווקא, חוקרות יקרות, יוזמה שהתמצתה בפעולה מאג'ורית שלא הותירה תשומות ליוזמות כלכליות.
מול עולים אלה, ו-כן יודע שבעריי פריפריה רבות העסקים הזעירים של מספרות מכולות הן בדומיננטיות עולי חבר העמים- כורח מציאות קיים, ישנם יזמי-העל, להלן אוליגרכים [עד לאחרונה, יהודי שתרם להתיישבות כספים נקרא 'ברון'.] מספר היהודים ביניהם הוא ללא יחס לחלקם באוכלוסיה. אלה, השכילו בעידן יֶלְצִין לתת קווצ'סקי- קוֶועץ' עסקי, כנראה מעשי וייתכן שגם אלים, לסיטואציה, השתלטו על הנכסים, הצאן, הברזל, הנפט האלומיניום והכלל.
מחליטים לנסוע במכונית. זוכר מנסיעותי לשדה וחזרה ממנו, שאף אחת מנסיעות אלה לא חזרה
על אותו מסלול. לכן, אחרי למעלה מתריסר הלוכים-חזורים עדיין לא יודע להגיע לפאקינג
שדה. בהודו היה נראה לי שבנסיעה של 12 שעות ביציאה מכלכתה עוברים בין חצרות בתים. אז
זהו, שפה- לא. אבל עד היציאה מהעיר עוברים בסבך שדרות ענק. גם הסבך וגם השדרות. העובדה
שהדרך מתגוונת בכל נסיעה מבהירה שגם הנהגים המנוסים המסיעים אותי לא סגורים על הדרך
הנכונה. מה? נקרא שאני מתלונן? ממש לא! אם עלי להגיע פעם בשבוע לשדה או לחזור ממנו,
מעדיף את הגיוון. השוני. פאק דה יעילות, קנאק דה רוטינה.למה אין שמאלה? מוטורית, כדי להימנע מפניות שמאלה שעוצרות את התנועה. ולא, אין מחלפים על הטבעת.
אידיאולוגית, מפני שהפרט, בתצורתו האינדיבידואלית, כאן, לא באמת מעניין.
ובניסוח אלטרנטיבי - המכלול הוא הרלוונטי.
כלומר, באמא'שך ועזוב'תך מציפציפיאדה אינדיבידואליסטית פוסט מודרניסטית- טובת הכלל באינטרפרטציה הנתפשת על-ידי השלטון היא הרלוונטית. התפישה שרירה היסטורית לעבר. למערב, לא למקומיים, הייתה תקווה עם מלות קסם כפרסטרויקה וגלסנוסט– בנייה מחדש ופתיחות גורבצ'וביים, נערץ רוחם של פלוצרים מערביים ושנוא נפשם של המקומיים. מבחינת הרוסים – ניפץ את הסדר והעוצמה, על פי סדר ערכים זה, הברית מועצותית, שלא נכון היה להרוס.
לשאלתי המעיקה, מי היא הדמות שהם מעריכים פוליטית במאה העשרים, רבים ענו, שסטאלין, על אף ההסתייגוות המתבקשות הרשים אותם- היה סדר. שלטון. יכולת עשייה.
הם לא מזהים מנהיג שקידם את טובת האזרח. לא מחפשים כזה. ישנה הסכמה, הסכנה, הבנה, שמנהיגות עושה לעצמה ואולי לכלל כלשהו. לא לאזרח. זה הדי.אנ.אי.
האם גישה זו מצמיחה תושבים המתגוננים בחולשתם כהישרדות מפני שלטון חומס, ובחוזקתם מפתחים, מטפחים תרבות מתוחכמת עם הומור ציני החוגג כשל וממול כהשלמה, כוחניות ואלימות כאמצעי קידום והתפתחות?
נחשפתי למחקר שנערך באוניברסיטת בר-אילן הבודק את שיעורם של מהגרים יוצאי חבר העמים בין מי שרואה עצמו כיזם בישראל. בדרך כלל, בחברות הגירה שיעור היזמים מבין המהגרים גבוה יותר מהממוצע: במגבלות השפה, התרבות והתנאים- העצמאות, ההעזה, הכורח שביוזמה היא דרך המהגרים לשרוד, להשתלב, להתקדם בחברה המארחת. בישראל שיעור הרואים עצמם כיזמים בקרב יוצאי חבר העמים נמוך יותר, מובהק. ההסבר שנתנו המלומדות לתופעה המאובחנת- את מעשה היזמות המהגרים בצעו בעצם הגירתם.
הגירת העולים יוצאי חבר העמים, מפעימה אותי; בחריצותם, הטמעותם המוצלחת במארג התעסוקתי כלכלי, בכישורי מיומנות הבנת הסיסטמה- מה מגיע ומה אולי, מה כדאי ומה על תנאי, על מה להילחם ואת מה לדרוש, בשאיפה לביטחון ועצמאות כלכלית. נראה לי שכישורים אלה נוצרו והתפתחו כתוצר מסגרת מסויימת – זוכר שהתפעלתי עד כמה השיח החברתי בין קיבוצניקים כולל יחסי פרט-סטרוקטורה, מה לגיטימי לקבל/לקחת ומה לא.
העולים לישראל, בהכללה, כך אני לומד ממקומיים במוסקבה, מהווים רובד סוציו-אקונומי גבוה מהממוצע. עלייתם, לדעתי, היא התגובה החותרת לסדר נשאף שהופר להם עם ההתפרקות הסובייטית. המעשה הדרמטי שבהגירה אינו יוזמה, אלא תיקון הכרחי ואפשרי למעקה שהתעקם, פלטפורמת חיים שהתרככה, גריד שהתחרבן, יציבות שהתערערה, מוצקות שנמסה. כשמסך הברזל קרס העולים קיוו שהגירתם תממש תקווה לסטרוקטורה חלופית טובה ובעיקר יציבה יותר מהמציאות הרעה הנוזלת. לאו דווקא, חוקרות יקרות, יוזמה שהתמצתה בפעולה מאג'ורית שלא הותירה תשומות ליוזמות כלכליות.
מול עולים אלה, ו-כן יודע שבעריי פריפריה רבות העסקים הזעירים של מספרות מכולות הן בדומיננטיות עולי חבר העמים- כורח מציאות קיים, ישנם יזמי-העל, להלן אוליגרכים [עד לאחרונה, יהודי שתרם להתיישבות כספים נקרא 'ברון'.] מספר היהודים ביניהם הוא ללא יחס לחלקם באוכלוסיה. אלה, השכילו בעידן יֶלְצִין לתת קווצ'סקי- קוֶועץ' עסקי, כנראה מעשי וייתכן שגם אלים, לסיטואציה, השתלטו על הנכסים, הצאן, הברזל, הנפט האלומיניום והכלל.
טקטיקת ההתנהלות: חיפוש שלטים לשדה. הפניה אליו אמורה להיות קודמת לתחנת הרכבת המרוחקת חמחשה קילומטר על הרינג. מתקדמים. מוצאים שלט לשדה תעופה פרטי, לא לַנָחוץ, שאליו לא מאתרים את הפנייה. הולכים, כלומר נוסעים, על רכבת.
מגיעים לתחנה. מחנים, שולים את הטרולי ממחשכי הבגאז', רוכשים כרטיס רכבת – כל חצי שעה עגולה, 47 דקות לשדה, עולים לרציף – כזה שאפשר לעשות עליו סרטי שחורלבן מהפורטיז. צועדים לתחילתה כדי להיות קרובים לטרמינל בעצירתה.
מין טריק כזה של אופטימייזרים עם מחסור בתשומות פיזיולוגיות (-עצלנים) עתירי תשומות
מנטליות (-פלצפנים), שממירים את ההבנה של חוסר היכולת לאגור יחידות ממימד זמן (משאב
אציל- בלתי ניתן למניפולציות כיווץ או מתיחה) על ידי התמרת פרקי זמן פחותי ערך מבחינת
היישום- זמן חיכיון, בפעולות שיחסכו את תשומות הזמן במחסור בהמשך. ווי יא-וולי, איזה
משפט מסורבל. שובר את שיאיי שלי. בין היורדים לסוף דעתי.
איריס מתיישבת, מקפידה שפניה יהיו לכיוון הנסיעה וטרולה מצטנף לרגליה כסְטֶלָה, הכלבה
האהובה. חמישה לשמונה. אנחנו על הסוס, כמו שאומר ידידי הנערץ, ואז - זה ידוע ומעוגן
בניסיון של עשרות ימים ותריסרי ימימה - הידיעה מתחוורת באחת- אנחנו בצרות.יוצא מהקרון. בין הדלת לחלון הראשון, בהסתכלי פנימה רואה את איריס קמה, קוראת לי בתנועות רחבות, מושכת הטרולי מרבצו ומכריזה על התקלה החו"לטימטיבית- השארתי את הדרכון בבית. חוּנְיָה, כאמירת המקומיים.
בקונסיליום מהיר מתקבלת ההחלטה להביא את הדרכון, כולנו. איריס מֻכוונת לרכבת של 9, אני מתכוונן לזו של 8:30; נסיעה למשרד, עיקופ3קילומטרים- אין שמאלה לדירה, הגעה, איריס מורידה דרכון, אני הופך ת'אוטו, עיקופ3קילומטרים- אין עלייה לרינג לכיוון התחנה, נסיעה מהירה, פרידה, וסמס שאנחנו על הסוס, כלומר על הרכבת של 8:30. יפה.
הפרקים הבאים: