יוני 2010

מוסקבה. יום ראשון. לא שלי, כלומר כן, אבל במובן של סאנדיי. איריס בביקור. חוזרת לישראל בטיסת בוקר. ערב קודם מתלבטים האם להגיע לתחנת הרכבת באמצעות המטרו, אותה תרגלנו לראשונה יומיים קודם, האם במונית רחוב, או שמא ברכב החברה החונה לרשותי. אתמול דרסתי את בתולי נהיגתי הרוסית. ואם כבר ברכב עצמאית, אולי כבר כדאי להגיע איתו לשדה? כולה ארבעים וחמישה קילומטראת לשדה תעופה דומנדֶדובו. מתוכם, ששה עשר שלעיתים נקמ"שים ב- 140 שעטות, שאר השלושים- שעה וחצי שעתיים חפירה. מדוד. תריסרי פעמים.

עיר עצומה מוסקבה. מהז'אנר של לונדוניוטוקיורק. טוויסט עצבפפףף, תוגה הווייתית, עוטה כשמיכה אפורה, כבדה, שורה על הכל. בניינים מרשימים, כבדים כאלה, פארקים ומרחבים ציבוריים שמתכוונים, אפילו משתדלים, אך לא מצליחים להשרות אווריריות ומרחב. עלי לפחות.

לחווייתי- מקום נטול חן.

גם לא צירי תנועה מהירים שחותכים את העיר. במקום זאת- סובי מוסקובי והקיפוה: בקונספט שעוצב החל מהמאה ה-16 ותצורתו התגבשה ב-1820- הטבעת. רינג. קאלצו. אלה, שלושתן, מקיפות את הקרמלין והככר האדומה שחוברו להן יחדיו. הטבעות ברדיוסים גדלים, תחמו את העיר, את התפתחותה, חתמו את אווירתה בעבר. כעת, מצרים באפקטיביות את תנועתה, כנעליים השומרות על קרסולי סיניות קטנות, מגבילות תנועה, מעכבות צמיחה, כמטפורה תרבותית משמרת, אֶתנו-צנטרית.

גר על הסֶדוביה קאלצו, טבעת הגנים, הרינג השני. קוטר הטבעת כ- 16 ק"מ וכוללת 17 שמות רחוב מתחלפים. יש עליה, כלומר תחתיה, קו מטרו. שם התואר 'עורק' קטן על הרינג, אלא אם מוסיפים ל'עורק' את התואר חיים. בצרותה- שישה נתיבים, בשיאה- ח"י חבקי נתיבי חֶנֶק. הדירה ממוקמת פצצה. מצפון, הבית מעבר לכביש- שגרירות ארצות הברית. שוטרים רוסים חמושים ניצבים תחת כובעי מצחיה עצומים כסירי צ'ולענט שומרים עליו. על הסיר. שמעתי, שכשבניין השגרירות נבנה הרוסים הטמינו ציוד האזנה בקירות; שולח לכם, סרגיי המצותת במפקדה ואלכסיי השומר בחוץ, אמפטיה על התמודדותכם עם הכל, הקול, הטעם והריח שאני מפ(ל)יץ בד' אמותיי. ובחוץ.

מדרום- המשרד, מגדל Lotte Plaza, נראה כאילו התמונה צולמה מביתי, שהוא למוסקבה כמו, נגיד, בית אסיה לתל-אביב. ספון בקומה 19, שתי קומות מטה מ-בר מסעדה Kalina, נניח, הרפאל המקומי. בין דירתי החביבה, המצטנעת בבניין מדכא, למשרדי המנקר בבניין מתפאר, 373 מטר הליכה ושלושה קילומטרים נסיעה, ככתוב על פי ממלכת גוגל, נסיכות ארת'. מחליטים לנסוע במכונית. זוכר מנסיעותי לשדה וחזרה ממנו, שאף אחת מנסיעות אלה לא חזרה על אותו מסלול. לכן, אחרי למעלה מתריסר הלוכים-חזורים עדיין לא יודע להגיע לפאקינג שדה. בהודו היה נראה לי שבנסיעה של 12 שעות ביציאה מכלכתה עוברים בין חצרות בתים. אז זהו, שפה- לא. אבל עד היציאה מהעיר עוברים בסבך שדרות ענק. גם הסבך וגם השדרות. העובדה שהדרך מתגוונת בכל נסיעה מבהירה שגם הנהגים המנוסים המסיעים אותי לא סגורים על הדרך הנכונה. מה? נקרא שאני מתלונן? ממש לא! אם עלי להגיע פעם בשבוע לשדה או לחזור ממנו, מעדיף את הגיוון. השוני. פאק דה יעילות, קנאק דה רוטינה.

טקטיקת ההתנהלות: חיפוש שלטים לשדה. הפניה אליו אמורה להיות קודמת לתחנת הרכבת המרוחקת חמחשה קילומטר על הרינג. מתקדמים. מוצאים שלט לשדה תעופה פרטי, לא לַנָחוץ, שאליו לא מאתרים את הפנייה. הולכים, כלומר נוסעים, על רכבת.

מגיעים לתחנה. מחנים, שולים את הטרולי ממחשכי הבגאז', רוכשים כרטיס רכבת – כל חצי שעה עגולה, 47 דקות לשדה, עולים לרציף – כזה שאפשר לעשות עליו סרטי שחורלבן מהפורטיז. צועדים לתחילתה כדי להיות קרובים לטרמינל בעצירתה. איריס מתיישבת, מקפידה שפניה יהיו לכיוון הנסיעה וטרולה מצטנף לרגליה כסְטֶלָה, הכלבה האהובה. חמישה לשמונה. אנחנו על הסוס, כמו שאומר ידידי הנערץ, ואז - זה ידוע ומעוגן בניסיון של עשרות ימים ותריסרי ימימה - הידיעה מתחוורת באחת- אנחנו בצרות.

יוצא מהקרון. בין הדלת לחלון הראשון, בהסתכלי פנימה רואה את איריס קמה, קוראת לי בתנועות רחבות, מושכת הטרולי מרבצו ומכריזה על התקלה החו"לטימטיבית- השארתי את הדרכון בבית. חוּנְיָה, כאמירת המקומיים.

בקונסיליום מהיר מתקבלת ההחלטה להביא את הדרכון, כולנו. איריס מֻכוונת לרכבת של 9, אני מתכוונן לזו של 8:30; נסיעה למשרד, עיקופ3קילומטרים- אין שמאלה לדירה, הגעה, איריס מורידה דרכון, אני הופך ת'אוטו, עיקופ3קילומטרים- אין עלייה לרינג לכיוון התחנה, נסיעה מהירה, פרידה, וסמס שאנחנו על הסוס, כלומר על הרכבת של 8:30. יפה.