יום ראשון במוסקבה

עובר למסעדת 'סיקסטיז', שם ישבתי בחברת ברק, דבוש, איריס, אורחים ולבד. שם עישנתי את הסיגריה האחרונה באפריל. ייחודו בהיותו סיקסטיז. עיצוב של דיינר אמריקאי עם גומחות המכילות ספות אדומות המקיפות שולחנות פורמייקה דמויית עץ מהשישימים. כאילו.

הסיקסטיז מארח בני ארבעימחמישימים לבושי אופנועים ורכובי אביזרים המלווים בבנות עשרימים. במדרחוב בחוץ חונות היצירות. מוטציות מוטוריות. צריך לבוא לכאן לראות הארליס מדוגמים ברמות שאין במילווקי. אופנועים יפניים עטורי נורות חג מולד לאורכם ו-לֶדים לרוחבם, שברור שמשמשים לרכיבה מהמוסך לסיקסטיז. אולי גם חזרה. הפרקטיקה- הפסאדה האסתטית, לעיתים יוקרתית, שמסתירה קילוף, רוב הזמן עילוב, והתפרקות. במתחמי הכיכר האדומה בניינים בשיפוץ מכוסים בכיסוי של לוחות עץ עם איורי לבֵנים כחזית של בניין גותי. מעניין. נובר בתפריט הסיקסטיז- דיאטקולה 60 רובל. מזמין את הקוקטייל בגרסאת היוז'ואל הים-תיכונית שלי: בקבוק דיאט קולה, כוס בצד, מלאת קרח מעבר לגדותיה, קש ופלח לימון, ומלווה בהנחייה תודה-לא-למזוג-אני-אעשה-זאת. מקבל אמפולה שחורה, כלומר 200 סי.סי. משקה שנועד, כנראה לחיסון רוויים ננסיים. שואב את זיעת הקרח מתחתית הכוס, מוזג מעט משקה, הרציונל – היי, אנחנו אידיאולגים מטורללים, כלומר-רציונלים מתומללים פה - כדי לשתותו קר ולא מאוד מהול. מחסל את המשורה, נושך את הלימון מקליפתו, ומזמין עוד בקבוק באמצעות מחווה ידנית, לצערי לא וורבלית: שיעמיסו עוד קולה, שיתחבו לימון. מקבל את הקוקטייל עם צמד פלחים, לוגם, ושמייח ככלה ביום חופתה.

למה מעיק עם הפרטים התפלים? לא שאני משולם בעד המלה, כן? מפני שבנוסף להצפת המשקה בקרח ולימונים הוא גם מציף תופעה. תפישה, אופיינית, מאובחנת ומרתקת; מבקש חשבון, מצפה ל-120 רובל. אוה, הנה היא מתקרבת, התפנית בעלילה. מתבקש 150.

"למה?" שואל את המלצרית. היא לא מבינה בתחילה. בהמשך מסבירה לי שאלה הלימונים. זה טרם קרה לי. אחד מביטויי המחסור לשעבר הוא שליד כל פריט בתפריט ישנם שני מספרים: המחיר הנקוב, ולשמאלו, לא מספר הקלוריות- טרנד אופייני פוסט מודרניסטי, אלא המשקל למנה, בגרמים. אל לה, למנה, להיות פחות ממשקלה הנקוב, בשל מי שקילף את הפרדוקטים היקרים למכירה נוספת. יש סיסטמה. בקרה, מנה היא סך הפרודוקטים. מלצריתי עגומת המבע מבינה שנפלה על קשה עורף. היא משסה בי סרגיי מז'אנר השיער הקצוץ על עורף פר ומימדי ענק שנופחו, תפיחותיו טופחו במרתפי כושר מוסקבאיים שחורים המאיימים על הטי-שירט האפל שיפקע.

"מה הבעייה?" הוא מתעניין בטון שאם זה ייגמר נגמור את זה יפה כלומר אני אשלם. אני שוטח את תמימותי הבאמת תמוהה באוזניו על החיוב. הוא בסבלנות של מי שכבר חווה דאמיס, מסביר, שתוספת ה-30 רובל היא בגין הלימונים. כבר חוייבתי כאן על הקטשופ שליד ההמבורגר – הרי זה מוצר לא? אבל על לימונים? יפה, נציג האדמינסטרציה הביורוקרטורית שומר על הסטרוקטורה הדוקה. "והיכן זה כתוב?" אני שואל בחיוך, מצפה לתגובה מנצחת. סרגיי שלנו נמוג לעבר הדלפק, חוזר מדפדף במניו עתיר התמונות, ומצביע לי על פלח לימון: 10 רובל טבין ותקילין, לפלח, מודפס בשחור על תפריט. ו"מה משקל הלימון?" אז שילמתי כמו גדול (טאטלע, היינו אומרים?) 150 רובל. חוויות השירות כאן מותירות אותי נפעם. מה נפעם – מתוסכל. חווה בכניסה למסעדה חיכיון לא מקובל למלצר. המתנות בלתי סבירות להכנת האוכל. ריבוי מקרים של בקשה לאחר המתנות ארוכות של חזרה על ההזמנה. קרח – מים קפואים במקומות שיש מוגש באופן לא סדיר. כשנראה למלצרית, טרם פיענחתי מהו החיווי המטעה שלי, שהצלחת או כוס לא בשימוש – ממהרים לקחת אותה, ומתפתח מאבק בבקשה להשאיר אותה – "לא, טרם סיימתי." הם במשימה תפעולית. לא בשרות. השירותיות טרם חלחלה. שביעות רצון הלקוח היא הפלטפורמה המונחת ומובנת כאילו מאליה, היא איננה התקרה הנשאפת. היא לא הסיבה והיעד התוצאתי להטבת התנאים בקבלת תשר גבוה יותר כתמורה לעבודה משביעת רצון. הגורם המדרבן הוא אימת השטראף, לא התשר. חוזר לדירה. עובר דרך תחנת המטרו, סמולנסקיה. דומה לסאבווי בניו יורק. השאון. התחנות מהודרות יותר- אמנות ריאליסטית קומוניסטית מגוייסת. הרכבות ברובן עתיקות, יעילות בטירוף. מרשים. יורדים במדרגות נעות 30 מטר גובה. אין דברים כאלה. נחפרו כך כמקלטים אטומים. בתחתית המדרגות נהג, בדרך כלל נהגת, מזויינת במצלמות טלויזיה. לא יודע מה עושה, אבל משער שמשגיחה ומקצה מסלולים בהתאם לעומס התעבורתי. מדרגות לאנשים, כן?