חם. בטירוף. זה היה לפני קייץ השרפות באיזור מוסקבה. בינואר חוויתי מינוס 27 מעלות, מאז 1961 לא חוו טמפרטורות כאלה. הם אומרים, שמתחת למינוס חמש עשרה, הכל אותו דבר. ביולי-אוגוסט קייץ הבצורת והשריפות, הכי חם מאז המצאת הטרמוסטט- יְמֵי 40 מעלות. בהמשך, חנק השריפות אָפה את מוסקבה בחום ואפפה בערפילים. אנשים במסכות מנתחים. שעה בחוץ שקולה לעישון 3 חפיסות סיגריות. כך מצטטים. כמו סרטי אסונות אקולוגיים. ריאליטי.
פונה לארבאט. המדרחוב. היסטורית- משכנם של אינטלקטואלים ממאות קודמות. ישנן עדויות על קיום הרחוב מהמאה ה- 15. כעת, הגרסה הפוסט סובֶטית כמו שביטא משה דיין ל- Kao San Road, אולי לנחלת בנימין. עם ארומה ווילג'ית. משכנן של ריבוי רשתות מזון ומסעדות מחורבנות, טוריסט טראפס של חנויות מזכרות, בהן כובעוני תפירה מתכתיים עטורי סמל סובטי מוצעים לקניה בין 90 רובל ל- 550 (חלקי 8, שקלית). לשאלתי איך כובעון מעץ בעיצוב מיני בבושקה או מתכת עם סמל עולה $18, נענה, בתשובות הקלאסיות- "עבודת יד" או "איכות." בתחת שלי. למענה הראשון אני שואל בהתנייה קשישתית "האם הכובעון עשוי זהב?" לשני, אני מקשה בזיקנתית עתיקה- "האם הכובעון על בטריות או על חשמל?" להתנייתם שלהם, מאיפה אני, משיב "אדינבוררה, סקוטיש", שכן התשובה המיושמת בשאר העולם "בולגריה" בהגייה בדגש על הבול שהיא, לטעמי שוס בינלאומי לאתנטי, לא לעניין בחלקו זה של הגלובוס.
השתדלנים המנתבים את תנועת הלקוחות פנימה לחנויות אלה, באקטים שיווקיים תקיפים הם או נשים מבוגרות, בבושקות בתלבושת מסורתית, או, וזה הטוויסט- צעירים שחורים, כושים, דוברי אנגלית.
מי עלה על השיגוע? איך קרה שרבות מהחנויות יישמו את הטקטיקה? יכול להיות שכולן תחת
אותה בעלות? האם ישנם כישורי שיווק מאובחנים שאותרו בטאונשיפס של אוכלוסיה זכרית שחורה,
שהקונקורנטים אמצו, חיקו את הברקת הראשון? בשוק מאכלי הים בנמל מנילה, פיליפינים, עושות
את עבודת השידול ברעש והקצנה, הומואיות, נשיות חצוקות ומצחיפות. שילוב של זמינות המגזר,
אגרסיביות מזמינה, קשה לסירוב.
אבל מה, תרבותיים הרוסים האלה, אחו'ל מניוקי. מגוון רחב של אמנים, מוזיקאים במשרעת
גילאים מפחות מ-9 ועד שואפי 90. ערלותי האודיופונית כושלת מהערכת היכולת. דוכני ספרים,
הצגות תיאטרון. פסלים אנושיים חסרי תנועה אני בתפקיד הקהל המיוסר – צופה באמן, ובהזדהות
השלכתית סובל מהזדהות עם חוסר התנועה, העקצוצים האותנטיים והגירודים הווירטואליים,
תריסרי ציירים מציעים לעוברים להנציח את קלסתריהם בנוסח הדוגמאות הסלבריטאיות המוצגות
על כני ראווה ומדגמנות בעל כורחן, קבוצות אמני ברייקדאנס שדומים לברו'ס השחורים בשכונות,
הן בשימוש במוסיקה והן ברמת ההיגיינה, אך בגרסת נטולת העור וחיוורת החן.זוכה לצפות באחת ההופעות הכי מוצלחות שחזיתי בהן. בחיי. שלושה עשר כבני 20, נגנים, ספורטאים, רוקדים, חטובים להפליא, אנרגטיים, על שני המתופפים, השמֶגֶג המטלצל ת'מצילתיים, עשרת הנשפנים במגוון כלים. אלה נותנים יצירות קלסיות ומערביות ורוקדים במין תיאום מאובחן כזה, שאמנם רואים שנתנו עליו את הדעת והתרגול, ובכל זאת לא הדוק עד כדי תעוקת האיום על שלוותי המרצדת שמא יתבלבלו, או צריכת חמלתי המתמעטת על אימוני יתר תובעניים. איזו אנרגיה! הם רוקדים, ושרים. חמישה בחצי גום ערוף. לא ברור לי אם הם בוגרי המקבילה הסובטית לווינגייט במגמת המוזיקה, או מוזיקאים ממגמת הספורט.
ממשיך על המדרחוב. רואה את האנטרפרנור שהרים ביזנס רכיבה על זוג אופניים מעאפנות שבכידונן התקין א-שטיקאלע אפארט- גלגל שיניים, שגורם לאופן הקדמי לפנות לצד אחד כשהרוכב מטה את הכידון לצד אחר. הדיל- השקעת 100 רובל בנסיון לדווש שלושה מטרים ליעד הראשון- קו גיר וספרה 3 גדולה לידו, או, חמישה מטרים לשני וזאת בשלושה נסיונות. התמורה להצלחה- 300 או 500 רובל, בהתאמה. אחלה דיל לא?השקעה מינורית, תשואה אפשרית אטרקטיבית. תוכנית עסקית המתבססת על בטחונם של אלה שמוכנים לסכן כולה 100 רובל, שיזכו או בתמורה להצלחה, או, בחוויית הניסיון, הכיף, ההוגן כשאובדן ההשקעה לא תמיר, תקנוֶורט אותם ממצב כלכלי מסויים לאחר. שימת הכסף על כידון הצבי, או אולי על הקרנפיים. ועוד לעיני קהל. ריאליטי שווה לכל נפש, און-ליין.
רואה דמיון בין הביזנס הזה לזה שלשמו אני במוסקבה. לנוקשי הדמיון, נחושי ההבנה בין
הקוראים המהלכים עלי אימה, אלה המטיחים בי את האמת המוצקה- רפיון כישורי השלכתי, שאני
עד להתפוגגותם, ער לנמוגותם, מצר, יומית, על התנדפם, אנמק, ואם לא יספיק גם אתגונן:
ראשית וקודם לכל- נכון- בניגוד ליזם שמדי פעם רוכב על האופניים ומראה איך ניתן להצליח במטלה, אני רק מקדם מילולית, את ההזדמנות, אפילו לא ישירות מהמעלה הראשונה, לא מדגים אותה מעשית, אלא רק בעקיפין, מהמעלה השנייה – מנסח לאחרים.
שנית, גם אני, כמוהם, מוכר את חוויית ההשקעה הכלכלית, לא את הסיכוי הסביר לרווח.
שלישית, בשני המקרים סיכויי הרווח קיימים, אך קטנים בעליל.
רביעית, סיכויי הרווח תלויים במידה רבה במנסה, ולא במארגן.
חמישית, בסיכוי הקטן של ההצלחה – יש תשלום לזוכה, לא עניין טריוויאלי בימים אלה.
ששית, הפער המפתה בין ההשקעה לתשואה- פה פי 3-5, אצלי מינופים במאות.
שביעית, רואה את המנתחים טכנית את מרכיבי הרכיבה: עולים על האופניים אחרי שערכו אנאליזה לוֶקטורֵי הכוחות, וזאת כדי ליפול. אלה, האופניים, כשוקי ההון, מגיבים לחוקים רציונליים לחלוטין, רק שהמנתחים אותם מבינים את ההתנהגות רק בדיעבד, לאחר קרות האיוונט. כמה מהמנתחים מתעלמים בכלל מהפונדמנטליזם הקינטי: מה שמטה את האופניים לכוון מסויים הוא קודם כל הטיית המשקל, הגוף. הכידון רק משלים את הפעולה. הבנת ההטייה רציונלית, התיקון, בהבנתו וביישומו יהיה בדיעבד, מאוחר מדי.
ושמינית- ultima ratio mundi התגוננותית- מי שמחפש בין התחומים את הזהות ולא מסתפק בהקבלה, שיילך להיבחן עם הסוגיה ביחד בזכוכית מקבלת.
באחת ההדגמות נופלת השרשרת.
ראשית וקודם לכל- נכון- בניגוד ליזם שמדי פעם רוכב על האופניים ומראה איך ניתן להצליח במטלה, אני רק מקדם מילולית, את ההזדמנות, אפילו לא ישירות מהמעלה הראשונה, לא מדגים אותה מעשית, אלא רק בעקיפין, מהמעלה השנייה – מנסח לאחרים.
שנית, גם אני, כמוהם, מוכר את חוויית ההשקעה הכלכלית, לא את הסיכוי הסביר לרווח.
שלישית, בשני המקרים סיכויי הרווח קיימים, אך קטנים בעליל.
רביעית, סיכויי הרווח תלויים במידה רבה במנסה, ולא במארגן.
חמישית, בסיכוי הקטן של ההצלחה – יש תשלום לזוכה, לא עניין טריוויאלי בימים אלה.
ששית, הפער המפתה בין ההשקעה לתשואה- פה פי 3-5, אצלי מינופים במאות.
שביעית, רואה את המנתחים טכנית את מרכיבי הרכיבה: עולים על האופניים אחרי שערכו אנאליזה לוֶקטורֵי הכוחות, וזאת כדי ליפול. אלה, האופניים, כשוקי ההון, מגיבים לחוקים רציונליים לחלוטין, רק שהמנתחים אותם מבינים את ההתנהגות רק בדיעבד, לאחר קרות האיוונט. כמה מהמנתחים מתעלמים בכלל מהפונדמנטליזם הקינטי: מה שמטה את האופניים לכוון מסויים הוא קודם כל הטיית המשקל, הגוף. הכידון רק משלים את הפעולה. הבנת ההטייה רציונלית, התיקון, בהבנתו וביישומו יהיה בדיעבד, מאוחר מדי.
ושמינית- ultima ratio mundi התגוננותית- מי שמחפש בין התחומים את הזהות ולא מסתפק בהקבלה, שיילך להיבחן עם הסוגיה ביחד בזכוכית מקבלת.
הקהל מגחך. אין את הפרגון התמימותי, הטמטומי משהו בעיני הראשוניות, האמריקאי. נעדר
אותו פרגון שביסודו ההכרה האינסטינקטיבית והבלתי מתומללת, trickle down, החלחול מטה,
של הכרת הפרט, שרווח של אחר מקדם גם אותו, את כולם. כאן, כשל האחר מונע את התסכול המצער
שבהדגשת המחסור האישי ביחס לרווחת העמית.
הפרפורמר מנסה להרכיב את השרשרת בתנועה מרושלת, אופּס, השרשרת נקרעת. "נו חראשו" משחרר
בצער. גואינג אוט אוף ביזנס טו דה טור דה טראנטע. בגידת הטכנולוגיה.אממה מה- הם נבונים; הם לא תמיד משתפים פעולה, חושדים, המענה הרגשי ל- what’s there for me לא תמיד מניע לפעולה כבמקומות אחרים, אבל יש הבנה. והשכלה. כמו בקובה.
לא כהוכחה, אלא כנוסף על, כשנותן תוספת מטבעות כדי להיפטר מהן ולקבל שטרות, תמיד מבינים, לא טועים.
