אני, שחשוב לי להתמצא, מנסה, ללא הצלחה, לייצר אוריינטציה לוקאלית. עושה קפנדריות בנוף עירוני מרשים, גדול, ועם זאת נעדר חן שלא היה דבר כזה. הסיבוביזציה, משוט המכונית כתחליף למעוף הציפור. יעני, טו גט אקווינטד. בעיות חנייה חמורות. רכבים בהמוניהם חונים על הרינג ועל המדרכה, בחסימות. בעיר סְפָר נידחת במזרח התיכון לא היו מאפשרים דבר כזה- למכוניות, לחנות באופן שמטרופולין המתיימר לתת פייט לניו יורק מאלץ.
ב- 7 בספטמבר 1984, ארבע שעות אחרי הנחיתה בניו יורק, בפארק אבניו מול בניין Pan Am,
הגדרתי לעצמי שהמקום הזה, מנהטן, תפור עלי; שילוב השתי והערב, מה למעלה – צפון, מה
למטה- דרום, המראות המוכרים מהסרטים – מתפענח בשלָאק, במהירות כהתגלות תכולת חדר מוכר
וחשוך עם הדלקת אור.
במוסקבה, נטו מצטבר כחודשיים. פָּרום, לא סגור עליה כפי שהייתי מצפה. זו לא היא, זה
אני. בערך אחרי 40 שנות ידיעה שRπ בריבוע הוא שטח המעגל, כעת, לראשונה, משתמש מעשית
בידיעה המשלימה, שהיקף המעגל הוא 2πR. [אולי אחכה עוד 40 שנה עד שאיישם את הטריגונומטריה.]
ויקיפדיה עונה שהיקף הרינג השני הוא שישה עשר קילומטר, מחלץ את מרחק מגוריי מהכיכר
האדומה בחילוק ב-2 ושוב ב- 3.14, להלן כ- 2.5 קילומטר. ואכן, אישוש- 25 דקות הליכה.
המורה לחשבון ניצה לאזוכראתשמשפחתך – תודה.
מחנה את האוטו בחניון שיום קודם, כשהחזרנו אותו, השומר לא נתן לאיריס לצאת למעליות מקומת מינוס 4 בעוון 'אין תג'. המתנו בבדיחות שתגיע האינסטנציה הגבוהה יותר – הר אחד, והר גדול אף יותר שנראה כבוס- ארומת האלכוהול המושפרצת ממנו לא הותירה כל ריח לספק. אלה, במדי הבניין, הבהירו ברוסית נחרצת בהשראה נתניהוהית יתנו – יקבלו, אין תג – לא יוצאת. עולים, בנסיעה, כן? את ארבע קומות העקלתון שרוחב הנתיב המסתלסל ככבל שפופרת טלפון מאפשר רק דחיקת כף נעליים בין המכונית לקיר. מה שאומר, שמדי דזסססט, מקבל חיווי אותנטי, וולונטרי, שאני נהג פחות טוב ממה שהייתי רוצה להחשיב עצמי כשמשפשף את הצמיג הקדמי שמאלי כולל הטאסה, על השול השמאלי, שהוא אבן שפה, ומאידך גם השול הימני לא יוצא פראייר ומקבל את ליטראת חיכוך הצמיג הימני אחורי. הורדתי את איריס, ונבלעתי שוב בחֶריון.
