חסקל העיראקי. ביקר אותי באייטיז בניו יורק. כשהיינו בווילאג' אמר- "וואלה, זה כמו שיינקין זה."
בדרך כלל חולפים שם חוצי רגל, שנגנ/י רחוב חמושים בכלי נגינה זה או אחר מלווים בשתדלני תשר, שבישירוּת אגרסו-קונקרטית תובעים את מבוקשם, טול, מס מעבר. כלומר, תשלום על העובדה שעברת, שמעת, ועל פי דין של מטה חוייבת בתשלום, כי הרי עברת.
הפעם, באמצע המעבר, צמוד לקיר, שכוב לו, וגם לשאר העוברים, גבר כבן שלושימומשהו עם חזות אסייאתית. שמיכה צבאית, בסטייל ששימש אותי בטירונות 1978 בשומרון, מרושלת עליו בנינוחות באופן שגלוייו המבויישים חשופים. עירום. האיש אינו במצב ערות; הדיאגנוזה- ממוקם תודעתית איפשהו על המנעד שבין תנומה למוות. אולי סינדרום אריקשרון.
מישהו עומד לידו כעובד על חיפוש אצות אבודות.
ואני? אני יש לי קפה של בוקר על הראש., תחליף שבת אלקלעי. חמלתי המוגבלת לא מתועלת למחוזות כאלה. בכלל, נסיוני הפאראמדי מסתכם ביירוט חצ'קונים פרסונליים ופיצוצם. שלי. לא של זולתי. ואף זאת כזכור ולמצער, היה לפני כ-35 שנה. אלטער סוציומט
עובד מעט. על קפה. אם ניתן לכנות מענה למיילים כעבודה ולקפה חלש, חם, חלב שומני, מעט קצף שחומם הרבה, הכל מדי, קפה 'לאטה' בנוסח שאוהב.
המושג עבודה בעידנים אלה עבר מטה-מורפוזה, סטרץ' המשגתי לכמה מקצועות שלכלל המין האנושי,
כולל גדולי גאוניו שלא זכו להגיע לשלהי המאה ה-20 לא השכילו להכיר, להכיל ולהחיל. בין
עיסוקים אלה נמנים מענה למיילים, קידום אתרים במעלה תוצאות מנועי החיפוש, יועצי מיתוג
וכיוצא באלה. פעם, עוד בזמני, מקצוע היה נגר. על כך מתפתה לשחרר שזה שאת לא במקצוע
הכי עתיק בעולם, לא אומר שאתה לא זונה. ולהיפך. או לא.
חוזר מהקפה לדירה, חצי המרחק מ- 373 המטרים לעבודה. פוגש בלובי, אם ניתן לקרוא לריכוז
תיבות הדואר מול שלוש המעליות 'לובי', את רבע ממצבת שוערי הבניין, את מי שלא מתרשם
מחוסר יכולתי ללהג ברוסית, אולי בשל השפעת תועפות האלכוהול, עומד על הזכות האלמנטרית
לתקשר אתי, וזאת בניגוד לשאר עמיתיו שמתעלמים מברכותי לשלום בעוברי.
אז מכיוון שאנחנו מחוייבים פה, ובכלל, ליושר בהיבטו האינטלקטואלי, אלה לא שוערים; הם מרוחקים מהדלת באופן שלא שומעים או רואים אותה, וזו, הכפולה מאימי מזג האוויר, בדרך כלל פתוחה, וכשלא- נפערת לפקודת הקשת קוד. התואר 'שולחנים', שכן רוכנים על שולחן, או 'ישבנים' שכן הם ישובים בנחישות על כסאותיהם ללא תנועה, בוהים בטלויזיה המושלגת (מושג משלהי הסיקסטיז שלא תיאר את מזג האוויר בלבנון, אלא את איכות הצפי בישראל של תחנותיה) לטעמי, יתאם את עיסוקם יותר. בניגוד לשלושת הקופים הם א': לא קופים הם אנשים. ב': הם לא שלושה אלא ארבעה. ג': כולם גם לא רואים, גם לא שומעים וגם לא מדברים, מבחינתי, בהיבט תפקודם. ד': הם אף פעם לא ביחד, אלא מתחלפים במשמרות של 24 שעות.
נראה לי שיש כאן ריבוי מקצועות [עיסוקים אולי, שכן לא יודע מה מקצועו של 'השוער'- פרט לרכינתו לא נחשפתי ולו לאחד מ-משוכנע-שיש-רבים מכישוריהם] מונוטוניים, עתירי חיכיון.
עיסוקים כאלה, מטבעם של צרכים וסיפוקם, מניח, ישנם בכל העולם. בהודו נחשפתי למצבי צבירה
של אפס מעש במגוון אדיר כמאות המלים שיש לשבט האסקימוסי ווטשלמקוליט האלסקאי לתאר את
הצבע לבן.
עם זאת, נראה לי, שמגוון האוקסימורון התעסוקתי – עובד במנוחה, הומיאוסטזיס תעסוקתי,
כאן עשיר יותר. הסיסטמה מחייבת שלילת הבלתי מועסק. מבין יתר גילויים אליהם נחשפתי,
במשרדי שלי, שני שומרים בשעות העבודה, אחד בשאר שעות היום, מצדו החיצוני של המשרד מופקדים
על זֶכֶך הדלותית השקופה והחשמלית ושתי פקידות קבלה מצדה הפנימי, המתפרנסים מבהייה
אלה באלה. אולי זה המתח האירוטי הנצבר ונפרק, כבִֶה ונכבָּה. עתירוּת כח אדמית כזו,
זכר, אולי, לימים של יתר ערך לתעסוקה מלאה ופחות ליעילות.
צריך לגלות מעט פרקטיות ובמקום לבלבל ת'מוח לקוראים לעשות מעשה ולבטל את עלות השומרים.
הנטייה שמזהה ברוסיה אצל עובדים המתמקמים, ממקסמים, תופסים עמדות שליטה ועוסקים ברגולציה של הידע, כי הם יכולים, מתמיהה אותי בהיותה כה נפוצה, בוטה וגורפת. וגם מחוץ לה, אם לשמור על פוליטיות קורקטית. כן, יודע על תופעות כאלה. בעיקר אצל מהגרים: המתמקם תופס קושאן, זיכיון על מקום עבודתו, וכבפיאודליזם שואף להוריש לבניו את המשרה שרכש. בגרסת חברת ההגירה במילניום השלישי, הוא מנסה להפיצה בין מכריו. מנסיוני הצנוע, לא נחשפתי לאינטנסיביות וסדרי גודל כאלה במקומות אחרים. וגם בארץ.
הם קונקרטיים. קשוחים. הם אומרים שזה לא מקרה שנפוליאון והיטלר נעצרו אצלם. הם לא היססו לשרוף את שדותיהם ועריהם כדי לעצור את הכובשים.
החיוך- חיווי למצב האומה. שוב, מזכיר לי את הודו – חיוך וולונטרי כהבעת פנים רווחת, לא כתגובה לגירוי קונקרטי, חסר. בבסיסם, הם כל כך פסימיים שהם תגובתיים יותר לחרדה מאשר לאופטימיות. אם במערב הצמד פְּרָס קְנָס חזק יותר בפרס, השטראף, מלת הקסם לקנס היא הלך חוקי ונפוץ. ייתכן, שנעוץ ברעיון שעל הפרס להיות מוגבל ופחוּת מהתועלת הנצברת הכוללת, השטראף הוא אין-סופי ופתוח הן ליישום מסורת קיימת והן ליצירתיות יצירות מקוריות, לא בלתי אפקטיביות, אגב.
התגובתיות כאן נמוכה, או נעדרת, כתגובת הבורשט לבחישת הכף."Spoon in the Borch" קורא לזה. אלה שחושף אותם להתרשמותי באמצעות האלגוריה הקולינארית, מתקנים אותי להגיית הבורשט ללא T, בורש, בשלב הראשון. בשני, לתהייתם, אני מבהיר שמנחה את העובדים לעשות ככה, ככה וככה, העובדים מנידים בראשם בהבנה ובהסכמה. בווידוא, ברור שמבינים. בפועל, ממשיכים במה שיודעים, מכירים, ברוטינה ובהתניה. ממתינים בציפייה דרוכה לנגיסת השטראף, נשיכת הקנס שOh yeah בוא יבוא. 1,000 שנה הגיע, שפתאום יבושש? יפציע כגורם משכנע, מרתיע. ואם לא יבוא- הריבון מעיד על עצמו שחלש. נעוט עליו.
אחד ממיטיבי, וֶלודיה, הסביר שלאורך ההיסטוריה, כולם זיינו אותם. לטוב ולרע, זויינו. החיים כאורגיה. תמידית. פסיבית. זו כנראה, ולדעתי האישית בלבד, התולדה לעשייה בניחוח האלימות המאפיינת אותם. לטעמי, זו התמודדות עם הקבעון המתסכל העוטף: רק כוח מתפרץ, ביטוי מכובס לאלימות, ישנה את המציאות אם הסלימה להיות בלתי נסבלת מבחינת מי שחווה אותה. מנהל המכירות ואיש ה- HR שמתחתיי תובעים להטביע בשטראף. אני מבין שאני מפגין חולשה בהמנעותי. מנהל המכירות מאחר. הבאתי לו וואחד שטראף לפנים על איחרתיולאהודעתילפני, ואזהרה של שטראף שלם מעל ארבעהשכןהודעתי, ועוד חצי שטראף, ככה על הדרך על האיחור הקודם. בדיעבד. איך אמא של ידידי הנערץ אומרת – זמזום הדבורה כואב מעקיצתה. הנה, השטראף נחת ואיתו ההקלה. שילמד. כלומר- שאני אלמד. היי, ברוסיה התנהג כשטרפאי.
באחת עשרה וחצי, מכיוון שלא יכול לאחר את הזמן (הגם שמאוד לא רוצה, אם כבר- הייתי שמייח
להחזיר אותו), מקדים את השלאפשטונדה לשנת פרה-צהריים.
הנטייה שמזהה ברוסיה אצל עובדים המתמקמים, ממקסמים, תופסים עמדות שליטה ועוסקים ברגולציה של הידע, כי הם יכולים, מתמיהה אותי בהיותה כה נפוצה, בוטה וגורפת. וגם מחוץ לה, אם לשמור על פוליטיות קורקטית. כן, יודע על תופעות כאלה. בעיקר אצל מהגרים: המתמקם תופס קושאן, זיכיון על מקום עבודתו, וכבפיאודליזם שואף להוריש לבניו את המשרה שרכש. בגרסת חברת ההגירה במילניום השלישי, הוא מנסה להפיצה בין מכריו. מנסיוני הצנוע, לא נחשפתי לאינטנסיביות וסדרי גודל כאלה במקומות אחרים. וגם בארץ.
הם קונקרטיים. קשוחים. הם אומרים שזה לא מקרה שנפוליאון והיטלר נעצרו אצלם. הם לא היססו לשרוף את שדותיהם ועריהם כדי לעצור את הכובשים.
החיוך- חיווי למצב האומה. שוב, מזכיר לי את הודו – חיוך וולונטרי כהבעת פנים רווחת, לא כתגובה לגירוי קונקרטי, חסר. בבסיסם, הם כל כך פסימיים שהם תגובתיים יותר לחרדה מאשר לאופטימיות. אם במערב הצמד פְּרָס קְנָס חזק יותר בפרס, השטראף, מלת הקסם לקנס היא הלך חוקי ונפוץ. ייתכן, שנעוץ ברעיון שעל הפרס להיות מוגבל ופחוּת מהתועלת הנצברת הכוללת, השטראף הוא אין-סופי ופתוח הן ליישום מסורת קיימת והן ליצירתיות יצירות מקוריות, לא בלתי אפקטיביות, אגב.
התגובתיות כאן נמוכה, או נעדרת, כתגובת הבורשט לבחישת הכף."Spoon in the Borch" קורא לזה. אלה שחושף אותם להתרשמותי באמצעות האלגוריה הקולינארית, מתקנים אותי להגיית הבורשט ללא T, בורש, בשלב הראשון. בשני, לתהייתם, אני מבהיר שמנחה את העובדים לעשות ככה, ככה וככה, העובדים מנידים בראשם בהבנה ובהסכמה. בווידוא, ברור שמבינים. בפועל, ממשיכים במה שיודעים, מכירים, ברוטינה ובהתניה. ממתינים בציפייה דרוכה לנגיסת השטראף, נשיכת הקנס שOh yeah בוא יבוא. 1,000 שנה הגיע, שפתאום יבושש? יפציע כגורם משכנע, מרתיע. ואם לא יבוא- הריבון מעיד על עצמו שחלש. נעוט עליו.
אחד ממיטיבי, וֶלודיה, הסביר שלאורך ההיסטוריה, כולם זיינו אותם. לטוב ולרע, זויינו. החיים כאורגיה. תמידית. פסיבית. זו כנראה, ולדעתי האישית בלבד, התולדה לעשייה בניחוח האלימות המאפיינת אותם. לטעמי, זו התמודדות עם הקבעון המתסכל העוטף: רק כוח מתפרץ, ביטוי מכובס לאלימות, ישנה את המציאות אם הסלימה להיות בלתי נסבלת מבחינת מי שחווה אותה. מנהל המכירות ואיש ה- HR שמתחתיי תובעים להטביע בשטראף. אני מבין שאני מפגין חולשה בהמנעותי. מנהל המכירות מאחר. הבאתי לו וואחד שטראף לפנים על איחרתיולאהודעתילפני, ואזהרה של שטראף שלם מעל ארבעהשכןהודעתי, ועוד חצי שטראף, ככה על הדרך על האיחור הקודם. בדיעבד. איך אמא של ידידי הנערץ אומרת – זמזום הדבורה כואב מעקיצתה. הנה, השטראף נחת ואיתו ההקלה. שילמד. כלומר- שאני אלמד. היי, ברוסיה התנהג כשטרפאי.
